ט'תתי
ט'תתי
ב"ה1, ר"ח שבט, ה'תש"ל
ברוקלין, נ.י.
שלום וברכה!
בעמדנו בעשתי2 עשר חודש באחד לחודש,
אשר בעשירי בו הוא יום3 ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר,
יום זכרון 4 הוא (זמן כפרה ותשועת נפשם מיד שונא) להזכיר כאו"א את עצמו ואת כל סביבתו את נקודת עמלו5 (של בעל ההילולא) שעמלה נפשו בחייו חיותו בעלמא דין – מסירת נפש על הפצת היהדות, תורת אמת ותורת חיים ומצותי' עליהן נאמר וחי6 בהם – מבלי להתפעל ואפילו לא להתרשם מכל מונע ומעכב, אויב ושונא,
זכרון ע"מ שיבוא בפועל ובמעשה7 שהוא העיקר, ללכת בדרך זו אשר הורנו וסלל לפנינו להפיץ התוהמ"צ חדורים אהבת השם ויראת השם ובאופן דמוסיף והולך.
ותוקף מיוחד לתקופת יום ההילולא בשנה זו (עשרים8 9 שנה לההסתלקות10 ) אשר הקביעות היא כמו בשנת ההסתלקות – ביום השבת11 קודש ואשר קורים בו פרשת בא12 .
ויה"ר שיהי' הזכרון וההתעוררות שעל ידו והבפועל שלאח"ז – ברי קיימא ויפעלו פעולתם במשך כל השנה כולה,
ותהא השנה שנת אורה, שנת ברכה, שנת תורה
ושנת גאולה – בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו
ומביאת משיח לתחיית המתים והקיצו ורננו שוכני עפר והוא בתוכם.
בברכה,
מ. שניאורסאהן
הערות
- 1. כללי פרטי. מצילום האגרת. נדפסה בלקו"ש ח"ו ע' 293.
- 2. מאוה"ת להצ"צ שם : דברים ע' טו ואילך.
- 3. בש"ק . . ה'תש"י : ראה רשימת כ"ק אדמו"ר בסה"מ באתי לגני ח"א ע' רסג.
- 4. יום זכרון . . מיד שונא : ראה גם שיחת ש"פ וארא, ג' שבט שנה זו (שיחות קודש ה'תש"ל ח"א ע' 359 ואילך).
- 5. נפש עמל . . לעמל יולד : משלי טז, כו. איוב ה, ז. ד"ה . . תרפ"ט : סה"מ תרפ"ט ע' 218 ואילך.
- 6. אור תורה להה"מ : עה"פ (בהוצאת קה"ת – לח, ג-ד). לקו"ת שה"ש : יא, ד. אוה"ת להצ"צ פ' אחרי : ע' צט ואילך.
- 7. ובמעשה שהוא העיקר : אבות פ"א מי"ז.
- 8. להעיר מירושלמי : ראה גם שיחת ש"פ וארא, ג' שבט שנה זו (תורת מנחם – סה"מ שבט ע' רסא, ובהערות שם).
- 9. עשרים שנה לההסתלקות : ראה גם לעיל אגרת ט'תתג. לקמן אגרת ט'תתיא. ט'תתטז. ט'תתיז. ט'תתיח. ט'תתכא. ט'תתכד. ט'תתכה. ט'תתל. ט'תתלא. ט'תתלד. ט'תתלה. ט'תתמב. ט'תתמו. ט'תתמט. ט'תתנז. ט'תתנח. ט'תתנט. ט'תתסא.
- 10. ד"ה באתי לגני : סה"מ ה'תש"י ע' 111 ואילך. בזהר : ראה זח"ב קכח, ב. שם סז, ב. קפד, א.
- 11. ביום השבת קודש . . פרשת בא : ראה רשימת כ"ק אדמו"ר בסה"מ באתי לגני ח"א ע' רסג.
- 12. בא אל פרעה : ר"פ בא. בד"ה בא , העת"ר : המשך תער"ב ח"ב ע' תתמא. ר"ח : (ולא תחלת החודש, כי) הוא ביחס לכל ימי החודש כמו ראש לאיברים, שחיותם כלול מתחלה בראש והראש – מנהיגם (מאמרי ר"ה תש"א ועוד – לבעל ההילולא. לקו"ת דברים נה, ג. עט"ר בתחלתו). בעשתי . . לחודש : דברים א, ג. ולהעיר מאוה"ת להצ"צ שם על הפסוק שלפניו אחד עשר יום. יום ההילולא : בש"ק פ' בא בשעה שמונה בבוקר שנת ה'תש"י. זכרון . . שונא : תפלת מוסף ר"ח. ועיין אבודרהם הפי'. עמלו . . בחייו : להעיר מסנה' (צט, ב) עה"פ נפש עמל עמלה לו ועה"פ אדם לעמל יולד. ד"ה אר"א אדם לעמל יולד, תרפ"ט. שעמלה נפשו בחייו : אגה"ק סי' כח. וחי בהם : אחרי יח, ה. עיין רמב"ן שם. אור תורה להה"מ. לקו"ת שה"ש סד"ה לסוסתי (הראשון). אוה"ת להצ"צ פ' אחרי. התוהמ"צ חדורים אהבת השם ויראת השם : שאז קיומן אמתי כו' (תניא רפ"ד. קונטרס העבודה ס"ב). וראה פירוש להרמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ב. ותוקף . . לתקופת : להעיר מברכות (נט, ב) בתקופתה כו'. עשרים שנה : להעיר מירוש' סוטה (פ"א, ה"ח) – בשמשון, שנקרא ע"ש של הקב"ה כו' שמש כו' הוי' (סוטה י, א) – כתוב אחד אומר כו' שהיו הפלשתים יראים ממנו כו'. וכיון שבכתוב נאמר (לנוסחת הירושלמי – תוד"ה מעבירם שבת נה, ב) וישפוט את ישראל, מובן שזהו העיקר, אלא שהי' אפשרי עי"ז שהיו הפלשתים יראים כו'. ולהעיר מלקו"ת במדבר ד"ה מבן עשרים. לההסתלקות : לביטוי הסתלקות , יש להעיר מהמאמר שניתן ליום ההסתלקות (ד"ה באתי לגני פ"א), דמפרש מש"כ בזהר כד אתכפי' סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, דהיינו שנמשך יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין (אלא שהגילוי הוא בבחינת רוממות). פרשת בא : אל פרעה. להעיר מזח"ב (לד, א) אדרין בתר אדרין כו', ופי' (בד"ה בא, העת"ר) שזהו לשבור עצמות קליפת פרעה וזהו בכחו של משה דוקא, ואני הכבדתי גו' נעשה עי"ז ואכבדה בפרעה גו'. ולהעיר מתורת הבעש"ט עה"פ כי תראה חמור שונאך רובץ גו' (היום יום ע' כג), המשך זאת חנוכת המזבח, תר"ם בתחלתו. – השייכות להסתלקות בפרט מובן מל"ת להאריז"ל (תהלים פד, ז). לתחיים המתים : שכמה זמנים בזה וצדיקים גמורים יקומון כו' (זח"א קמ, א). וראה תוד"ה אחד פסחים (קיד, ב) דכשיבנה המקדש משה ואהרן יהא עמנו (וראה ג"כ יומא ה, ב), וברמב"ם הל' מלכים ספי"א פס"ד דבנין ביהמ"ק קודם לקיבוץ גליות. הקיצו . . עפר : כי טל אורות טלך גו' ישעי' (כו, יט). וראה כתובות (קיא, ב) כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו.
משנה אבות א׳:י״ז - הטקסט מספריא
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
תניא, אגרת הקדש כ״ח - הטקסט מספריא
מַה שֶּׁכָּתַב לִמְחוּתָּנוֹ, הָרַב הַגָּאוֹן הַמְפוּרְסָם, אִישׁ אֱלֹקִים קְדוֹשׁ ה׳, נֵר יִשְׂרָאֵל, עַמּוּד הַיְמָנִי, פַּטִּישׁ הֶחָזָק, מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הָרַב לֵוִי יִצְחָק נִשְׁמָתוֹ עֵדֶן, אַב בֵּית־דִּין דִּקְהִלַּת קוֹדֶשׁ בַּארְדִּיטְשׁוֹב, לְנַחֲמוֹ עַל פְּטִירַת בְּנוֹ הָרַב הֶחָסִיד, מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הָרַב מֵאִיר נִשְׁמָתוֹ עֵדֶן:
לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת מִרְיָם לְפָרָשַׁת פָּרָה, לוֹמַר לְךָ: מַה פָּרָה מְכַפֶּרֶת וְכוּ׳.
וְצָרִיךְ לְהָבִין, לָמָּה נִסְמְכָה דַּוְקָא לְפָרָה אֲדוּמָּה הַנַּעֲשֶׂה חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת, אֶלָּא דְּחַטָּאת קַרְיֵיהּ רַחֲמָנָא [בכתב יד הנוסחא: ׳הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ׳. ומן תיבת ״לשלש״ עד תיבת ״רחמנא״ ליתא בכתב יד] וְלֹא נִסְמְכָה לְפָרָשַׁת חַטָּאת הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – כַּפָּרָה מַמָּשׁ.
אָמְנָם, נוֹדָע מִזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ וְהָאֲרִיזַ״ל, סוֹד הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – הֵן בְּחִינַת הַעֲלָאַת ״מַיִּין נוּקְבִין״ מִנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבְּנוֹגַהּ, אֶל שָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן – הֵן בְּחִינוֹת ד׳ חַיּוֹת שֶׁבַּמֶּרְכָּבָה הַנּוֹשְׂאוֹת אֶת הַכִּסֵּא, פְּנֵי שׁוֹר וּפְנֵי נֶשֶׁר וְכוּ׳, וְעַל־יְדֵי זֶה נִמְשָׁכִים וְיוֹרְדִים ״מַיִּין דּוּכְרִין״ מִבְּחִינַת ״אָדָם״ שֶׁעַל הַכִּסֵּא, הַנִּקְרָא בְּשֵׁם ״מַלְכָּא״ וּ״זְעֵיר אַנְפִּין״.
אָכֵן, בִּשְׂרֵפַת הַפָּרָה אֲדוּמָּה, הִנֵּה עַל־יְדֵי הַשְׁלָכַת עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וְכוּ׳ וּנְתִינַת מַיִם חַיִּים אֶל הָאֵפֶר – נִקְרָא בְּשֵׁם ״קִידּוּשׁ מֵי חַטָּאת״ בַּמִּשְׁנָה, וְהִיא בְּחִינַת ״קֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן״, הַנִּקְרָא בְּשֵׁם ״טַלָּא דִבְדוּלְחָא״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהִיא בְּחִינַת ״חָכְמָה עִילָּאָה״ וּ״מוֹחָא סְתִימָאָה״ דַ״אֲרִיךְ אַנְפִּין״, וַעֲלָהּ אִיתְמַר בְּדוּכְתֵּי טוּבָא בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ: ״בְּחָכְמָה אִתְבְּרִירוּ״, וְ״אִתְהַפְּכָא חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא״, דְּהַיְינוּ עוֹלַם הַתִּיקּוּן, שֶׁנִּתְבָּרֵר וְנִתְתַּקֵּן עַל־יְדֵי ״מוֹחָא סְתִימָאָה״ דַ״אֲרִיךְ אַנְפִּין״, מֵעוֹלַם הַתֹּהוּ וּשְׁבִירַת הַכֵּלִים, שֶׁנָּפְלוּ בִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה וְכוּ׳, כַּנּוֹדָע. וְלָזֹאת – מְטַהֶרֶת טוּמְאַת הַמֵּת, אַף שֶׁהוּא אֲבִי אֲבוֹת וְכוּ׳, וּלְמַטָּה מַּטָּה מִנּוֹגַהּ:
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת, דְּ״אַבָּא״ יוֹנֵק מִמַּזָּל הַשְּׁמִינִי הוּא תִּיקּוּן ״נוֹצֵר חֶסֶד״, ״נוֹצֵר״ אוֹתִיּוֹת ״רָצוֹן״, וְהִיא עֵת רָצוֹן הַמִּתְגַּלֶּה וּמֵאִיר בִּבְחִינַת גִּילּוּי מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, בְּעֵת פְּטִירַת צַדִּיקֵי עֶלְיוֹן, עוֹבְדֵי ה׳ בְּאַהֲבָה, בִּמְסִירַת נַפְשָׁם לַה׳ בְּחַיֵּיהֶם עַרְבִית וְשַׁחֲרִית בִּקְרִיאַת־שְׁמַע, שֶׁעַל־יְדֵי זֶה הָיוּ מַעֲלִים ״מַיִּין נוּקְבִין״ לְ״אַבָּא״ וְ״אִימָּא״ בִּקְרִיאַת־שְׁמַע, כַּיָּדוּעַ. (וְכֵן בְּתַלְמוּד תּוֹרָה דְּמֵחָכְמָה נָפְקָא), וְעַל־יְדֵי זֶה הָיוּ נִמְשָׁכִים וְיוֹרְדִים בְּחִינַת ״מַיִּין דּוּכְרִין״ מִתִּיקּוּן ״וְנוֹצֵר חֶסֶד״, וְהֵם הֵם הַמְּאִירִים בִּבְחִינַת גִּילּוּי בִּפְטִירָתָם, כַּנּוֹדָע – שֶׁכָּל עֲמַל הָאָדָם שֶׁעָמְלָה נַפְשׁוֹ בְּחַיָּיו לְמַעְלָה בִּבְחִינַת הֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר, מִתְגַּלֶּה וּמֵאִיר בִּבְחִינַת גִּילּוּי מִלְמַעְלָה לְמַטָּה בְּעֵת פְּטִירָתו.
וְהִנֵּה, עַל־יְדֵי גִּילּוּי הֶאָרַת תִּיקּוּן ״וְנוֹצֵר חֶסֶד״ בִּפְטִירָתָן, מֵאִיר ״חֶסֶד ה׳ מֵעוֹלָם עַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו״, וּ״פוֹעֵל יְשׁוּעוֹת בְּקֶרֶב הָאָרֶץ״, לְכַפֵּר עַל עֲוֹן הַדּוֹר, אַף גַּם עַל הַזְּדוֹנוֹת שֶׁהֵן מִג׳ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת שֶׁלְּמַטָּה מִנּוֹגַהּ, לְפִי שֶׁמַּזָּל דְּ״נוֹצֵר״ מִ״מּוֹחָא סְתִימָאָה״ דַ״אֲרִיךְ אַנְפִּין״ מְקוֹר הַבֵּירוּרִים, וְאִתְהַפְּכָא חֲשׁוֹכָא דִשְׁבִירַת הַכֵּלִים לִנְהוֹרָא דְעוֹלַם הַתִּיקּוּן.
מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן בַּקָּרְבָּנוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, שֶׁאֵינָן מְכַפְּרִים אֶלָּא עַל הַשְּׁגָגוֹת, שֶׁהֵן מֵהִתְגַּבְּרוּת נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמִּנּוֹגַהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ״לִקּוּטֵי תּוֹרָה״ פָּרָשַׁת וַיִּקְרָא.
וְלָכֵן נִסְמְכָה לְפָרָשַׁת פָּרָה דַּוְקָא – ״מַה פָּרָה וְכוּ׳״. וּבְיַלְקוּט פָּרָשַׁת שְׁמִינִי הַגִּירְסָא ״מֵי חַטָּאת וְכוּ׳״:
לקוטי תורה, שיר השירים ט׳ - הטקסט מספריא
לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. כי הנה כתיב לא בגבורת הסוס יחפץ. והענין כי הנה כתיב כי תרכב על סוסיך כו׳ כי מלשון אם תרכב על סוסיך שיש כמה בחינת מרכבות להקב״ה מרכבת יחזקאל פני ארי׳ פני שור כו׳ ומרכבות זכריה סוסים שחורים סוסים לבנים כו׳. וגם אמרינן בגמ׳ (ע״ז ג׳ ע״ב) ובלילא מאי קעביד רוכב על כרוב קל שלו ושט כו׳. וכמשל המלך שיש לו כמה מיני מרכבות פעם משתמש במרכבה זו ופעם במרכבה זו. והנה כל בחי׳ ומדריגות המרכבה הוא לגבי בחינת אדם העליון וכמ״ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו׳ שהוא בחינת רמ״ח מצות עשה רמ״ח פיקודין רמ״ח אברין דמלכא ושס״ה לא תעשה שס״ה גידים שהם בחי׳ אורות וכלים ורמ״ח אברים בחינת כלים ושס״ה גידים בחינת אורות הממשיכים הדם הוא הנפש חיות האברים וכמארז״ל י״ה עם שמי שס״ה.
וזכרי עם ו״ה רמ״ח ששס״ה מצות לא תעשה מבחינת י״ה ורמ״ח מ״ע מו״ה ובחינת אדם זה שהוא בחינת אורות וכלים המשכת אור א״ס ב״ה והארתו בתחתונים בבחינת ירידה והשתלשלות בששת ימי המעשה יום ראשון בחסד כו׳.
והנה תכלית ירידות המדרגות והשתלשלות הארות אור א״ס ב״ה בששת ימי המעשה הוא כדי שיהיה עליה ביום השבת כנודע כי ירידה לצורך עליה היא כנודע. דהיינו ע״י בירור מלבושי נוגה כו׳ בימות החול. ולכן צריך המשכות אור א״ס ב״ה מבחינת אדם דוקא כי האיש דרכו לכבוש ולעשות מלחמה לאכפייא כו׳.
והנה כתיב סוס מוכן למלחמה שבכדי לירד למקום המלחמה צ״ל בחינת סוס רץ כמו עד״מ שהסוס רץ למקום שאין האדם מגיע שם מפני מרחק המקום, וכך עד״מ מפני הירידה הגדולה מאיגרא רמה כו׳ להיות אור א״ס ב״ה שכשמו כן הוא אור א״ס ואין תכלית כו׳ שורה ומתגלה בתחתונים צ״ל בבחינת מרכבות סוסים רצים כו׳.
ולכן ישעיה ויזקאל שהיו בזמן הבית וקרוב לו שאז היו ישראל במעלה עליונה לא היה אור א״ס ב״ה בבחי׳ ירידה והשפלה כ״כ שימות החול אינם רחוקים כ״כ מיום השבת לכך ראו את המרכבה בבחינת פני אריה פני שור כו׳ שהחיות נושאות ומנושאות עם הכסא שהכסא נושא אותם גם כן שאינם בבחי׳ ריחוק מקום כ״כ שיש להם איזה שייכות בצד מה לגבי הארות אור א״ס ב״ה הרוכב עליהם. משא״כ זכריה ראה את המרכבה בבחינת סוסים שהם רצים כו׳ ואינם מנושאים כלל שאין להם ערך ויחוס והשגה במה שרוכב עליהם כלל שהסוס הוא בחינת אותיות כו׳ שאין בהם השכלה. (והיינו לפי שירידת המלכות בגלות היא בחינת הירידה שלא בדרך ירידת וסדר המדרגות רק בבחי׳ אותיות שירדו מלמעלה מעלה ונתלבשו למטה מטה מ שא״כ ישעיה ויחזקאל ראו המרכבה פני אריה ופני שור כו׳ שהן המשכות המדות שנלקחו מחכמה דרך ירידת סדר המדרגות והתלבשות החכמה עצמה היא במדות כו׳ ועמ״ש ההפרש בין קבלת המדות מהשכל ובין האותיות בד״ה וייצר כו׳ את האדם בפ׳ בראשית ע״ש). והנה כמו שהירידה היא בבחינת סוס כך הוא עלי׳ ג״כ בבחינת סוס כמ״ש נפשי אויתיך בלילה. פי׳ בזמן שאין בהמ״ק קיים נפשי אויתיך בלא טעם ודעת בבחי׳ נפשי בבחי׳ אותיות כו׳.
וכתיב עד מהרה ירוץ דברו שהסוס רץ למקום שאין האדם יכול לילך בעצמו ברגליו כך עד״מ כתיב והארץ הדום רגלי והסוס רץ למקום שאין רגליו משיגים והוא דוקא בזמן שאין בהמ״ק קיים שאין כח ברגלים להיות בחי׳ חיות נושאות ומנושאות כו׳ אזי הסוס רץ למעלה מעלה עד רום המעלות למעלה מבחי׳ אדם שעל הכסא כי בחינת אדם הוא אדמה לעליון משא״כ עליון ממש כו׳ (ועמ״ש במ״א ע״פ אתם נצבים מענין פי׳ עליון כו׳) כדכתיב ה׳ איש מלחמה פי׳ מה שהוי׳ נקרא בשם איש הוא בבחי׳ מלחמה להיות נקרא בשם איש ואדם. אבל באמת כי לא אדם הוא להנחם כתיב (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ זכור את יום השבת לקדשו) והגם שהוא בבחי׳ סוס שאין בו השכלה להשיג את הרוכב כו׳ מ״מ יש בו בחי׳ זו להעלות את הרוכב מעלה מעלה כו׳. (ועיין מ״ש בד״ה יביאו לבוש מלכות בענין וסוס אשר רכב עליו המלך שריצת הסוס גדולה מריצת הכרוב כו׳ ובד״ה וקבל היהודים ובפ׳ בשלח בד״ה אז ישיר משה ובד״ה אשירה כו׳ כי גאה גאה) אך הכח שיש לבחינת סוס כנ״ל. הנה כתיב לא בגבורת הסוס יחפץ שגבורת הסוס הנ״ל לא מצד עצמו הוא כ״א רוצה ה׳ את יראיו את המיחלים לחסדו חסדו של הקב״ה בכבודו ובעצמו דהיינו מהותו ועצמותו של אור א״ס ב״ה נמשך ונשתלשל למטה להעלות בחינת סוס הנ״ל. וזהו בחינת טלא דנטיף מעתיקא קדישא בשבת כו׳ שהוא המשכות אור א״ס ב״ה מריש כל דרגין למטה ליתן כח ועוז לעליית הסוס כו׳ (והיינו כענין מ״ש בפ׳ בשלח בד״ה לסוסתי שיש סוסין נוקבין וסוסין דוכרין אתעדל״ת ואתעדל״ע כו׳ אך יש עוד אתעדל״ע שהם אותיות זכרים שהם באים שלא על ידי אתעדל״ת כלל כו׳ והיינו המשכות מבחינת עתיקא כו׳ ע״ש והנה משם הוא שנמשך הכח ועוז לעליית הסוס דאתעדל״ת וע״ש עוד ע״פ ויאמר משה אכלוהו היום מענין מוריד הטל כו׳). וזהו לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. פי׳ כמו שיש זה לעומת זה בחינת סוס ברכבי פרעה דקליפה שהחיות אלקות שיש בהם אינו נתפס ומושג בהם להיות בהם בחינת ביטול כו׳ אלא בבחי׳ מקיף עליהם מלמעלה והיא בחינת לבונ ה זכה שבקטורת.
ולכן קרו לי׳ אלקא דאלקייא כו׳. כך דמיתיך רעיתי פרנסתי שישראל מפרנסין ומתפרנסין כו׳ שהוא ענין המשכת חיות ואור א״ס ב״ה בתוך עלמין על ידי התורה ומצות. כמו שהמאכל ממשיך חיות מהמוח לשאר האברים כו׳. נמשל לבחינת סוסתי ברכבי פרעה שהוא בחינת מקיף לפי שהתורה ומצות מעלים את האדם העליון כמו סוס כו׳ (ועיין בהרמ״ז פ׳ כי תצא) (דער״ה סע״ב) והנה היכל קה״ק הוא כו׳ הנהגתו ע״י הסוסים ועיין בסש״ב פנ״ב גבי ומהו הלבוש כו׳ דלעילא לעילא כו׳ בהיכל קה״ק ועיין מ״ש מזה סד״ה את שבתותי תשמרו גבי ומקדשי תיראו ומשם יובן מש״כ שהתומ״צ מעלים כו׳ כמו סוס כו׳ ועמש״ל מענין אותיות התורה בד״ה לריח שמניך כמ״ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם פי׳ שעושין ומתקנין בחינת אדם שיתעלה למעלה מעלה לבחינת כי לא אדם כו׳ וד״ל (ועיין עוד מענין לסוסתי ברבות בשה״ש במקומו ובפ׳ בשלח ס״פ כ״ג נשא רפ״ח ובזהר ס״פ ויגש דרי״א ע״ב ובפ׳ בשלח דמ״ו סע״ב):
תניא, ליקוטי אמרים ד׳ - הטקסט מספריא
וְעוֹד יֵשׁ לְכָל נֶפֶשׁ אֱלֹהִית שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה; שֶׁכְּשֶׁהָאָדָם מְקַיֵּים בְּמַעֲשֶׂה כָּל מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וּבְדִבּוּר הוּא עוֹסֵק בְּפֵירוּשׁ כָּל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת וְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְמַחֲשָׁבָה הוּא מַשִּׂיג כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהַשִּׂיג בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד הַתּוֹרָה – הֲרֵי כְּלָלוּת תַּרְיַ״ג אֵבְרֵי נַפְשׁוֹ מְלוּבָּשִׁים בְּתַרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה.
וּבִפְרָטוּת, בְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, מְלוּבָּשׁוֹת בְּהַשָּׂגַת הַתּוֹרָה שֶׁהוּא מַשִּׂיג בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד כְּפִי יְכוֹלֶת הַשָּׂגָתוֹ וְשֹׁרֶשׁ נַפְשׁוֹ לְמַעְלָה; וְהַמִּדּוֹת, שֶׁהֵן יִרְאָה וְאַהֲבָה וְעַנְפֵיהֶן וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן – מְלוּבָּשׁוֹת בְּקִיּוּם הַמִּצְוֹת בְּמַעֲשֶׂה וּבְדִבּוּר, שֶׁהוּא תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁכְּנֶגֶד כּוּלָּן.
כִּי הָאַהֲבָה הִיא שֹׁרֶשׁ כָּל רַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, וּמִמֶּנָּה הֵן נִמְשָׁכוֹת, וּבִלְעָדָהּ אֵין לָהֶן קִיּוּם אֲמִתִּי, כִּי הַמְּקַיְּמָן בֶּאֱמֶת הוּא הָאוֹהֵב אֶת שֵׁם ה׳ וְחָפֵץ לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת, וְאִי אֶפְשָׁר לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת, כִּי אִם בְּקִיּוּם רַמַ״ח פְּקוּדִין, שֶׁהֵם רַמַ״ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא כִּבְיָכוֹל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר. וְהַיִּרְאָה הִיא שֹׁרֶשׁ לְשַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה, כִּי יָרֵא לִמְרוֹד בְּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא.
אוֹ יִרְאָה פְּנִימִית מִזּוֹ, שֶׁמִּתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ, לַמְרוֹת עֵינֵי כְבוֹדוֹ וְלַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינָיו, כָּל תּוֹעֲבַת ה׳ אֲשֶׁר שָׂנֵא, הֵם הַקְּלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, אֲשֶׁר יְנִיקָתָם מֵהָאָדָם הַתַּחְתּוֹן וַאֲחִיזָתָם בּוֹ הוּא בְּשַׁסַ״ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה.
וְהִנֵּה, שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים אֵלּוּ מֵהַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, אַף שֶׁנִּקְרָאִים לְבוּשִׁים לְנֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה עִם כָּל זֶה, גָּבְהָה וְגָדְלָה מַעֲלָתָם לְאֵין קֵץ וְסוֹף עַל מַעֲלַת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה עַצְמָן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד, פֵּירוּשׁ: דְּאוֹרַיְיתָא, הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ – כּוּלָּא חַד, כִּי הוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַמַּדָּע וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּשֵׁם הָרַמְבַּ״ם.
וְאַף דְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נִקְרָא ״אֵין סוֹף״, וְלִגְדוּלָּתוֹ אֵין חֵקֶר, וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל, וְכֵן בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, כְּדִכְתִיב: ״אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ״, וּכְתִיב: ״הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא״, וּכְתִיב: ״כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם״.
הִנֵּה עַל זֶה אָמְרוּ: ״בְּמָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ״, וְצִמְצֵם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ בְּתַרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה וּבְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת תּוֹרָה־נְבִיאִים־כְּתוּבִים, וּדְרָשׁוֹתֵיהֶן שֶׁבְּאַגָּדוֹת וּמִדְרְשֵׁי חֲכָמֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה.
בִּכְדֵי שֶׁכָּל הַנְּשָׁמָה אוֹ רוּחַ וָנֶפֶשׁ שֶׁבְּגוּף הָאָדָם, תּוּכַל לְהַשִּׂיגָן בְּדַעְתָּהּ, וּלְקַיְּימָן – כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לְקַיֵּים מֵהֶן בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, וְעַל יְדֵי זֶה תִּתְלַבֵּשׁ בְּכָל עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים אֵלּוּ.
וְלָכֵן נִמְשְׁלָה הַתּוֹרָה לְמַיִם; מַה מַּיִם יוֹרְדִים מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ לְמָקוֹם נָמוּךְ, כָּךְ הַתּוֹרָה יָרְדָה מִמְּקוֹם כְּבוֹדָהּ, שֶׁהִיא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד, וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל.
וּמִשָּׁם נָסְעָה וְיָרְדָה בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגוֹת, מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת, עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים גַּשְׁמִיִּים וְעִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהֵן רוֹב מִצְוֹת הַתּוֹרָה כְּכוּלָּם וְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת גַּשְׁמִיּוֹת בִּדְיוֹ עַל הַסֵּפֶר, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים שֶׁבְּתוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. כְּדֵי שֶׁתְּהֵא כָּל מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָּהֶן, וַאֲפִילוּ בְּחִינַת דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, שֶׁלְּמַטָּה מִמַּדְרֵגַת מַחֲשָׁבָה, תְּפִיסָא בָּהֶן וּמִתְלַבֶּשֶׁת בָּהֶן.
וּמֵאַחַר שֶׁהַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ מַלְבִּישִׁים כָּל עֶשֶׂר בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ וְכָל תַּרְיַ״ג אֵבָרֶיהָ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, הֲרֵי כּוּלָּהּ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת ה׳ מַמָּשׁ, וְאוֹר ה׳ מַמָּשׁ מַקִּיפָהּ וּמַלְבִּישָׁהּ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ״, וּכְתִיב: ״כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ״, שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ הַמְלוּבָּשִׁים בְּתוֹרָתוֹ וּמִצְוֹתֶיהָ.
וְלָכֵן אָמְרוּ: ״יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכָּל חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא״, כִּי עוֹלָם הַבָּא הוּא שֶׁנֶּהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא תַּעֲנוּג הַהַשָּׂגָה, וְאִי אֶפְשָׁר לְשׁוּם נִבְרָא, אֲפִילוּ מֵהָעֶלְיוֹנִים, לְהַשִּׂיג, כִּי אִם אֵיזוֹ הֶאָרָה מֵאוֹר ה׳, וְלָכֵן נִקְרָא בְּשֵׁם ״זִיו הַשְּׁכִינָה״; אֲבָל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ – לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל, כִּי אִם כַּאֲשֶׁר תְּפִיסָא וּמִתְלַבֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, אֲזַי הִיא תְּפִיסָא וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד.
וְאַף שֶׁהַתּוֹרָה נִתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים תַּחְתּוֹנִים גַּשְׁמִיִּים – הֲרֵי זֶה כִּמְחַבֵּק אֶת הַמֶּלֶךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁאֵין הֶפְרֵשׁ בְּמַעֲלַת הִתְקָרְבוּתוֹ וּדְבֵיקוּתוֹ בַּמֶּלֶךְ, בֵּין מְחַבְּקוֹ כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ לְבוּשׁ אֶחָד בֵּין שֶׁהוּא לָבוּשׁ כַּמָּה לְבוּשִׁים, מֵאַחַר שֶׁגּוּף הַמֶּלֶךְ בְּתוֹכָם.
וְכֵן אִם הַמֶּלֶךְ מְחַבְּקוֹ בִּזְרוֹעוֹ, גַּם שֶׁהִיא מְלוּבֶּשֶׁת תּוֹךְ מַלְבּוּשָׁיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וִימִינוֹ תְחַבְּקֵנִי״, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מִיָּמִין, שֶׁהִיא בְּחִינַת חֶסֶד וּמַיִם:
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ב׳ - הטקסט מספריא
האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך ונאמר את ה' אלהיך תירא.
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.
כל מה שברא הקב"ה בעולמו נחלק לשלשה חלקים מהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה והם הווים ונפסדים תמיד כמו גופות האדם והבהמה והצמחים והמתכות ומהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה אבל אינן משתנין מגוף לגוף ומצורה לצורה כמו הראשונים אלא צורתן קבועה לעולם בגולמם ואינן משתנין כמו אלו והם הגלגלים והכוכבים שבהן ואין גולמם כשאר גולמים ולא צורתם כשאר צורות ומהן ברואים צורה בלא גולם כלל והם המלאכים שהמלאכים אינם גוף וגויה אלא צורות נפרדות זו מזו.
ומהו זה שהנביאים אומרים שראו המלאך אש ובעל כנפים הכל במראה הנבואה ודרך חידה לומר שאינו גוף ואינו כבד כגופות הכבדים כמו שנאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא ואינו אש אלא משל וכמו שנאמר עושה מלאכיו רוחות.
ובמה יפרדו הצורות זו מזו והרי אינן גופין לפי שאינן שוין במציאותן אלא כל אחד מהן למטה ממעלתו של חבירו והוא מצוי מכחו זה למעלה מזה והכל נמצאים מכחו של הקדוש ברוך הוא וטובו וזהו שרמז שלמה בחכמתו ואמר כי גבוה מעל גבוה שומר.
זה שאמרנו למטה ממעלתו של חבירו אינה מעלת מקום כמו אדם שיושב למעלה מחבירו אלא כמו שאומרין בשני חכמים שאחד גדול מחבירו בחכמה שהוא למעלה ממעלתו של זה וכמו שאומרין בעילה שהיא למעלה מן העלול.
שינוי שמות המלאכים על שם מעלתם הוא ולפיכך נקראים חיות הקדש והם למעלה מן הכל ואופנים ואראלים וחשמלים ושרפים ומלאכים ואלהים ובני אלהים וכרובים ואישים כל אלו עשרה השמות שנקראו בהן המלאכים על שם עשר מעלות שלהן הן ומעלה שאין למעלה ממנה אלא מעלת האל ברוך הוא היא מעלת הצורה שנקראת חיות לפיכך נאמר בנבואה שהן תחת כסא הכבוד ומעלה עשירית היא מעלת הצורה שנקראת אישים והם המלאכים המדברים עם הנביאים ונראים להם במראה הנבואה לפיכך נקראו אישים שמעלתם קרובה למעלת דעת בני אדם.
וכל הצורות האלו חיים ומכירין את הבורא ויודעים אותו דעה גדולה עד למאד כל צורה וצורה לפי מעלתה לא לפי גודלה אפילו מעלה הראשונה אינה יכולה להשיג אמתת הבורא כמו שהוא אלא דעתה קצרה להשיג ולידע אבל משגת ויודעת יותר ממה שמשגת ויודעת צורה שלמטה ממנה וכן כל מעלה ומעלה עד מעלה עשירית גם היא יודעת הבורא דעה שאין כח בני האדם המחוברים מגולם וצורה יכול להשיג ולידע כמותה והכל אינן יודעין הבורא כמו שהוא יודע עצמו.
כל הנמצאים חוץ מן הבורא מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ הכל מכח אמתתו נמצאו ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדולתו ותפארתו ואמתתו הוא יודע הכל ואין דבר נעלם ממנו.
הקב"ה מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין שאין אנו ודעתנו אחד אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה חוץ ממנו היו שם אלוהות הרבה הוא וחייו ודעתו ואין הדבר כן אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד נמצאת אתה אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד ודבר זה אין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו ולפיכך אומר חי פרעה וחי נפשך ואין אומר חי ה' אלא חי ה' שאין הבורא וחייו שנים כמו חיי הגופים החיים או כחיי המלאכים לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעין אותם אלא מחמת עצמו ידעם לפיכך מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל שהכל נסמך לו בהוייתו.
דברים אלו שאמרנו בענין זה בשני פרקים אלו כמו טיפה מן הים הם ממה שצריך לבאר בענין זה וביאור כל העיקרים שבשני פרקים אלו הוא הנקרא מעשה מרכבה.
צוו חכמים הראשונים שלא לדרוש בדברים אלו אלא לאיש אחד בלבד והוא שיהיה חכם ומבין מדעתו ואחר כך מוסרין לו ראשי הפרקים ומודיעין אותו שמץ מן הדבר והוא מבין מדעתו וידע סוף הדבר ועומקו ודברים אלו דברים עמוקים הם עד למאד ואין כל דעת ודעת ראויה לסובלן ועליהם אמר שלמה בחכמתו דרך משל כבשים ללבושך כך אמרו חכמים בפירוש משל זה דברים שהן כבשונו של עולם יהיו ללבושך כלומר לך לבדך ואל תדרוש אותם ברבים ועליהם אמר יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך ועליהם אמר דבש וחלב תחת לשונך כך פירשו חכמים הראשונים דברים שהן כדבש וחלב יהיו תחת לשונך.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א - הטקסט מספריא
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשיו. ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח דרך כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט מישראל זה מלך המשיח ומחץ פאתי מואב זה דוד וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים והיה אדום ירשה זה דוד שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו' והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'.
אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה ולא צוה הקדוש ברוך הוא לתוהו אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה.
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות כיון שנהרג נודע להם שאינו ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת ועיקר הדברים ככה הן שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.
ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה ויילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי
ואם לא הצליח עד כה, או נהרג--בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר "ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן--עד עת קץ: כי עוד, למועד"
אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין--כבר נתנבא בו דנייאל, שנאמר "ובני פריצי עמך, יינשאו להעמיד חזון--ונכשלו" (דניאל יא,יד). וכי יש מכשול גדול מזה: שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.
אבל מחשבות בורא עולם--אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו--אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד" (ראה צפניה ג,ט).
כיצד: כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח, ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי לב; והם נושאים ונותנים בדברים אלו, ובמצוות התורה--אלו אומרים מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם, ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח, וגילה נסתריהם.
וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא--מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.