כו דין מי שאין לו אלא תפלה אחת
כו דין מי שאין לו אלא תפלה אחת
ובו ה' סעיפים
א אם אין לו אלא תפלה אחת, בין שהיא של יד בין שהיא של ראש מניח אותה שיש לו ומברך עליה, מפני שכל אחת מצוה בפני עצמה ואין מעכבות זו את זו138:
ב והוא הדין אם יש לו שתיהן, אלא שיש לו שום אונס שאינו יכול להניח רק אחת מהן, מניח אותה שיכול ומברך עליה139:
ג המשכים לצאת בדרך עם שיירא ואין השיירא ממתנת עליו, ואינו יכול להתעכב כדי להניח תפילין של יד, מניח תפילין של ראש לבד, שאין בהנחתו שהות כל כך140. במה דברים אמורים כשיהיה יכול להניח אחר כך גם תפילין של יד, אבל אם לא יהיה יכול אחר כך להניח תפילין של יד, צריך להניח עכשיו קודם הליכתו מביתו תפילין של יד ותפילין של ראש, דמשום איחור דרכו לא התירו לו לבטל מצות תפילין141:
ד אם אינו מניח אלא תפילין של ראש לבד142 מברך עליה ב' ברכות להניח תפילין ועל מצות תפילין כמו שנתבאר הטעם בסימן כ"ה143:
ה אם אינו מניח אלא תפילין של יד בלבד, אינו מברך אלא להניח תפילין לבד. ויש אומרים144 שאפילו אינו מניח אלא תפילין של ראש לבד, אינו מברך אלא על מצות תפילין, לבד וכבר נתבאר בסימן כ"ה145 דהמנהג באלו הארצות כסברא הראשונה:
הערות
- 138. משנה לח, א (תפלה של יד אינה מעכבת את של ראש ושל ראש אינה מעכבת את של יד). טור ו שו"ע ס"א (אם אין לו אלא תפלה אחת, מניח אותה שיש לו, ומברך עליה, שכל אחת מצוה בפני עצמה).
- 139. רב חסדא שם מד, א (שיש לו (שתיהן, ואם אינו מניח אלא אחת, אותה מצוה מיהא קיים, רש"י) ... מאן דלית ליה תרי מצות, חד מצוה נמי לא ליעביד (בתמיה, רש"י)). רא"ש תפילין סי' טו (הילכך בין יש לו בין אין לו, אין מעכב, ויכול להניח זה בלא זה, כגון היכא דאיכא שום אונס). ב"י (ודבר פשוט הוא דנקטינן כסברא בתרא דרב חסדא, דבין יש לו שתיהן בין אין לו אלא אחת מהן, אינן מעכבות זו את זו). שו"ע שם (והוא הדין אם יש לו שתיהם, ויש לו שום אונס שאינו יכול להניח אלא אחת, מניח אותה שיכול).
- 140. רא"ש הלכות תפילין סי' טו (כגון היכא דאיכא שום אונס, כגון שהלך בדרך ואין יכול להתעכב ולהניח של יד, מניח של ראש, ולא חיישינן למה שאמרו כל זמן שהן בין עיניך יהיו שתים). טור ו מ"א ס"ק א (שום אונס, כגון שצריך לצאת לדרך ואין יכול לעכב להניח של יד, מניח של ראש לבד, ולא חיישינן למה שאמרו כל זמן שבין עיניך יהיו שתים (הרא"ש)).
- 141. מ"א שם (וקשה מנא ליה הא, דלמא דוקא באונס גמור, כגון שיש לו מכה ביד, אבל משום איחור דרכו לא התירו לו לבטל מצות תפילין. ויש לומר דמכל מקום יניחם אחר כך, אלא דקא משמע לן, דאע"ג דאין יכול להניח עתה של יד, מכל מקום יניח של ראש לבד).
- 142. טור ו רמ"א סעיף ב (ולדידן דנוהגים לברך בכל יום שתי ברכות, מברך על של ראש לבד שתי ברכות).
- 143. סעיפים יג, יד, יח.
- 144. ב"י (לדעת רש"י (מנחות לו, א ד"ה סח) והרי"ף (הל' תפילין ח, א) והרמב"ם (תפילין פ"ד ה"ו) שמפרשים דסח מברך שתים קאי לשתיהם, כלומר דמשום דסח צריך לברך על של ראש על מצות, אבל אינו צריך לחזור ולברך להניח, היכא דאינו מניח אלא של ראש, נמי אינו מברך אלא על מצות לבד ... וכבר כתבתי בסימן שקודם זה, שהלכה כדברי רש"י והרי"ף והרמב"ם ז"ל). שו"ע סעיף ב ( אם אינו מניח אלא של ראש לבד, מברך עליה על מצות תפילין לבד).
- 145. סעיף כג. ושם (הערה עד ) נתבאר, שבפסקי הסדור פסק כסברא השנית.
מנחות ל״ו א - הטקסט מספריא
אָמַר רַב חִסְדָּא: סָח בֵּין תְּפִילָּה לִתְפִילָּה חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ.
סָח – אִין, לֹא סָח – לָא? וְהָא שְׁלַח רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: עַל תְּפִילָּה שֶׁל יָד אוֹמֵר ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַנִּיחַ תְּפִילִּין״, עַל תְּפִילִּין שֶׁל רֹאשׁ אוֹמֵר ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת תְּפִילִּין״.
אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: לֹא סָח – מְבָרֵךְ אַחַת, סָח – מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם.
תָּנָא: סָח בֵּין תְּפִילָּה לִתְפִילָּה – עֲבֵירָה הִיא בְּיָדוֹ, וְחוֹזֵר עָלֶיהָ מֵעֶרְכֵי הַמִּלְחָמָה.
תָּנָא: כְּשֶׁהוּא מַנִּיחַ – מַנִּיחַ שֶׁל יָד, וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ שֶׁל רֹאשׁ, וּכְשֶׁהוּא חוֹלֵץ – חוֹלֵץ שֶׁל רֹאשׁ, וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵץ שֶׁל יָד. בִּשְׁלָמָא כְּשֶׁהוּא מַנִּיחַ – מַנִּיחַ שֶׁל יָד וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ שֶׁל רֹאשׁ, דִּכְתִיב: ״וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ״, וַהֲדַר ״וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ״.
אֶלָּא כְּשֶׁהוּא חוֹלֵץ, חוֹלֵץ שֶׁל רֹאשׁ וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵץ שֶׁל יָד, מְנָלַן? אָמַר רַבָּה: רַב הוּנָא אַסְבְּרַאּ לִי, אָמַר קְרָא: ״וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ״, כׇּל זְמַן שֶׁבֵּין עֵינֶיךָ יְהוּ שְׁתַּיִם.
תָּנוּ רַבָּנַן: תְּפִילִּין מֵאֵימָתַי מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן? מִשְּׁעַת הַנָּחָתָן. כֵּיצַד? הָיָה מַשְׁכִּים לָצֵאת לַדֶּרֶךְ וּמִתְיָירֵא שֶׁמָּא יֹאבֵדוּ – מַנִּיחָן, וּכְשֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּן מְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶן וּמְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן.
וְעַד מָתַי מַנִּיחָן? עַד שֶׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה. רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד זְמַן שֵׁינָה. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יַעֲקֹב שֶׁאִם חֲלָצָן לָצֵאת לְבֵית הַכִּסֵּא אוֹ לִיכָּנֵס לְבֵית הַמֶּרְחָץ וְשָׁקְעָה חַמָּה – שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וּמַנִּיחָן.
אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יַעֲקֹב. רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא מְצַלּוּ בְּהוּ בְּאוּרְתָּא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יַעֲקֹב.
§ Rav Ḥisda says: If one spoke between donning the phylacteries of the arm and the phylacteries of the head, he must recite the blessing again when donning the phylacteries of the head.
The Gemara notes: One can infer that if he spoke, yes, he must recite a blessing when donning the phylacteries of the head, but if he did not speak, he does not recite a blessing. The Gemara challenges this: But Rav Ḥiyya, son of Rav Huna, sent a ruling in the name of Rabbi Yoḥanan: On the phylacteries of the arm one says the blessing: Blessed are You, Lord our God, King of the Universe, Who has sanctified us through His mitzvot and commanded us to don phylacteries. On the phylacteries of the head one says the blessing: Blessed are You, Lord our God, King of the Universe, Who has sanctified us through His mitzvot and commanded us concerning the mitzva of phylacteries. This indicates that one always recites a blessing when donning the phylacteries of the head.
Abaye and Rava both say, to resolve this apparent contradiction: Rabbi Yoḥanan meant that if one did not speak, he recites one blessing; if he spoke, he recites two blessings, when donning the phylacteries of the head as well as when donning the phylacteries of the arm.
Concerning this, it is taught in a baraita: If one spoke between donning the phylacteries of the arm and the phylacteries of the head, he has a sin, and due to that sin he returns from the ranks of soldiers waging war. This is referring to the preparation for war, when the officers announce: “What man is there who is fearful and fainthearted? Let him go and return to his house” (Deuteronomy 20:8). The Sages explained that this is referring to one who is fearful due to his transgressions.
It is further taught in a baraita: When one dons phylacteries, he first dons the phylacteries of the arm and afterward dons the phylacteries of the head. And when he removes his phylacteries, he first removes the phylacteries of the head and afterward removes the phylacteries of the arm. The Gemara asks: Granted, the ruling that when one dons phylacteries he first dons the phylacteries of the arm and afterward dons the phylacteries of the head is understood, as it is first written: “And you shall bind them for a sign upon your arm,” and then it is written: “And they shall be for frontlets between your eyes” (Deuteronomy 6:8).
But from where do we derive the halakha that when he removes his phylacteries, he first removes the phylacteries of the head and afterward he removes the phylacteries of the arm? Rabba said in explanation: Rav Huna explained to me the source of this halakha. The verse states: “And you shall bind them for a sign upon your arm and they shall be for frontlets between your eyes,” and it is derived from here: As long as the phylacteries of the head are between your eyes, the number of phylacteries you are wearing shall be two.
The Sages taught in a baraita: With regard to phylacteries, from when does one recite a blessing over them? From when the time arrives to don them. How so? If one is rising early to leave his home to travel on the road and is afraid lest his phylacteries become lost during the journey, he dons them even at night, despite the fact that this is not the proper time for the mitzva of phylacteries. And when the time for their mitzva arrives, in the morning, he touches them and recites a blessing over them.
And until when does one wear them? Until the sun sets. Rabbi Ya’akov says: Until traffic in the marketplace ceases. And the Rabbis say: Until the time of sleep. And the Rabbis concede to Rabbi Ya’akov that if one removed them to go out to the bathroom or to enter the bathhouse and the sun set, one does not don them again.
Rav Naḥman says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov. The Gemara likewise relates that Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna would pray in the evening, i.e., the evening service, with phylacteries. Some say that Rav Naḥman ruled that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov but in accordance with the opinion of the first tanna that the mitzva of phylacteries ends at sunset.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.