תרב סדר עשרת ימי תשובה
תרב סדר עשרת ימי תשובה
ובו ה' סעיפים
א מתענין למחרת ראש השנה, והוא תענית ציבור758, כמ"ש בסי' תקמ"ט759, וכל הלכותיו נתבארו בסי' תק"נ760 עיי"ש:
ב וכל הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים מרבים בתפלה ותחנונים761. ונוהגים לומר אבינו מלכנו כו' ערב ובוקר762. מלבד בשבת, וכן בערב שבת אחר מנחה אין אומרים אותו763, כמו שנתבאר בסי' (תקצ"ב) [תקפ"ד 764 ]:
ג ואומרים בכל יום, חוץ משבת, ג' פעמים ווידוי קודם עלות השחר, מלבד בערב יום הכיפורים, שאין אומרים אותו אלא פעם אחת765:
ד אם אירע מילה בין ראש השנה ליום הכיפורים, אין אומרים תחנון ולא והוא רחום כו', אבל אומרים אבינו מלכנו (ואל ארך אפים ולמנצח) 766 :
ה אין נותנים חרם בין ראש השנה ליום הכיפורים, שלא לעורר כחות הדין בזמן ההוא. וכן אין משביעין אדם בבית דין בימים האלו, שלא להביא עונש שבועה לעולם ח"ו767. אבל לעשות דין בין אדם לחבירו, בודאי מצוה רבה יש לדון ולהוציא הגזילה מתחת ידו, שכשיש דין למטה אין דין למעלה. ואם יש עסק שבועה ביניהם, יניחוהו עד לאחר יום הכיפורים768:
הערות
- 758. טור ו רמ"א (ומתענים למחרת ראש השנה, והוא תענית צבור).
- 759. בשו"ע שם ס"א (חייבים להתענות ... ובג' בתשרי ... מפני דברים הרעים שאירעו בהם). והוא צום גדליה, שבגמרא יח, ב (צום השביעי, זה ג' בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם).
- 760. בשו"ע שם ס"א (הכל חייבים להתענות ארבע צומות הללו ואסור לפרוץ גדר), וס"ב (צומות הללו, חוץ מט' באב, מותרים ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ואין צריך להפסיק בהם מבעוד יום).
- 761. טור ושו"ע (בכל הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים מרבים בתפלות ותחנונים). רמב"ם הל' תשובה פ"ג סוף ה"ד (נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל השנה. ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום). ומנהג חב"ד שלא לומר סליחות בעשי"ת, מלבד בצום גדליה (ספר המנהגים - חב"ד ע' 58).
- 762. טור ורמ"א (ואומרים אבינו מלכנו ערב ובוקר).
- 763. שו"ת הריב"ש סי' תקיב (המנהג הטוב והישר בעיני הוא מנהג ברצלונה, שלא לאמרו כלל, בשום שבת). מנהגים (קלויזנר) סי' לא (במנחה בערב שבת אין אומרים אבינו מלכנו, וכל שכן בשבת). מנהגים (טירנא) עשי"ת ע' קד (שבת שבין ראש השנה ליום הכפורים הוא שבת תשובה. ואין אומרין אבינו מלכנו). מהרי"ל הל' עשי"ת ע' דש (שבת תשובה בכניסתו במנחה אין אומרים אבינו מלכנו, ולא כל אותו השבת). רמ"א (מלבד בשבת). מ"א סי' תרד ס"ק ב (משמע במנחה אין אומרים, כמו בשאר ערב שבת).
- 764. סעיף ה (אין אומרים אבינו מלכנו בשבת, מפני שאסור לתבוע צרכיו בשבת. ואפילו בערב שבת במנחה אין אומרים אותו), ושם נסמן (הערה 14 ).
- 765. רוקח סי' רו (ומראש השנה ועד יום הכפורים מתודים בכל יום ג' פעמים, כנגד נושא עון ופשע וחטאה), וסי' ריד (ערב יום כיפור מתודה שחרית פעם אחת, לפי שיש לו להתוודות במנחה קודם אכילתו ובמעריב). ב"י ו רמ"א (ואומרים בכל יום שלשה פעמים וידוי קודם עלות השחר, מלבד בערב יום כפור, שאין אומרים אותו אלא פעם אחת). ובסידור לא הובא. ולענין שבת, ראה טור (ונוהגין בספרד שגם בשבת מרבין לומר סליחות ותחנונים. ואני תמיה על מנהגם, שהרי אין מריעין בשבת, ואיכא מאן דאמר הרעה בפה, פירוש לומר העניות, והם אומרים עניות ותחנונים. ובאשכנז אין נוהגין כן). לעיל סי' רפח ס"ח (ולא אסרו לומר תחנונים בשבת אלא לבקש בהם על צרכיו, כגון על פרנסה או על רפואה לחולה שיש לו בביתו וכיוצא בהם מצרכי הגוף, אבל חרטת עונות, טוב לומר בכל יום), ושם נסמן (הערה סב). שער הכולל פל"ו אות ב ואות ו. מנהג אבותינו בידינו (שונות, ע' קנט ואילך).
- 766. מנהגים (טירנא) עשי"ת ע' קד (ואם יש מילה בין כסא לעשור ... אין אומרין והוא רחום ותחנון ... אבל אומרין אל ארך אפים ולמנצח), ושם הערה 30 (בכל הדפוסים הוסיפו: ואומר אבינו מלכנו). דרכי משה (כתוב במנהגים, אם חל מילה בין ראש השנה ליום הכפורים אין אומרים תחנון, אבל אומרים אל ארך אפים ולמנצח. ומצאתי במנהגים ישנים, ואומרים אבינו מלכנו). רמ"א (ואפילו אם חל מילה, שאין אומרים תחנון, אפילו הכי אומרים אבינו מלכנו), וב סי' קלא ס"א (ואפילו בימים שאין אומרים תחנון, אומרים למנצח, מלבד בראש חדש וחנוכה ופורים וערב פסח וערב יום כיפור וט' באב). וכן הוא בחודש ניסן, כדלעיל סי' תכט סי"ב (בכל החדש, אף שאין אומרים תחנון, אומרים למנצח יענך וגו', ובב' וה' אומרים אל ארך אפים). וכן הוא בסידור לפני אל ארך אפים (אין אומרים אל ארך אפים לא בראש חדש ולא בחנוכה ופורים קטן וגדול ב' ימים, ולא בערב פסח וט' באב). והיינו שיש ימים מיוחדים החשובים קצת יום טוב, יותר משאר הימים שאין אומרים בהם תחנון, ולכן אין אומרים בהם לא אבינו מלכנו ולא אל ארך אפים ולא למנצח יענך. בערב פסח, כדלעיל סי' תכט סי"ב (אבל בערב פסח אין אומרים למנצח ואל ארך אפים, ואין ערב פסח דומה לשאר ערב יום טוב כי הוא עצמו יום טוב). בערב יום הכיפורים, כדלקמן סי' תרד ס"ו-ז (אין אומרים למנצח יענך וגו' שאינו יום צרה ... אין אומרים בו אבינו מלכנו לא בתפלת שחרית ולא במנחה). [בסדור רבינו הוצאת שקלוב תקס"ג, כתוב כן גם אצל אל ארך אפים (ולא בערב יום כיפור וט' באב); אלא שבהוצאות הבאות השמיטו את "ערב יום כיפור", כי אין אומרים אל ארך אפים אלא בב' וה', וערב יום כיפור לעולם לא יחול בב' וה'. וראה גם לקמן סי' תרד ס"ו, ושם הערה 36 ]. וכן בערב שבת במנחה, כדלעיל סי' תקפד ס"ה (אין אומרים אבינו מלכנו בשבת, מפני שאסור לתבוע צרכיו בשבת. ואפילו בערב שבת במנחה אין אומרים אותו). הפרש זה, שבין הימים שחשובים יום טוב קצת, לבין שאר הימים שאין אומרים בהם תחנון, מוצאים אנו אף לענין תענית חלום, כדלעיל סי' רפח ס"ג (מותר להתענות תענית חלום בשבת ... ומה תקנתו יתענה עוד תענית בחול שיתכפר לו. ולכתחלה צריך להתענות מיד למחר ביום ראשון ... אלא אם כן ... היה ביום ראשון חנוכה או פורים או ערב יום הכיפורים או ראש חודש ... שלא יתענה עד אחר כך). * כל האמור לעיל הוא לפי המובא בשוע"ר. אמנם בפסקי הסדור הל' שחרית (מנהג ספרד שבכל יום שאין בו תחנון ונפילת אפים אין אומרים למנצח יענך). והולך ומונה את כל הימים שאין אומרים בהם תחנון במשך השנה. והיינו שלא רק הימים המיוחדים הנ"ל אין אומרים בהם למנצח יענך, אלא אף בכל הימים שאין בו תחנון אין אומרים בהם למנצח יענך. והיינו דוקא לענין למנצח יענך. משא"כ אצל אמירת א-ל ארך אפים בשני וחמישי, מפורש בסדור (אלו ימים שאין אומרים אל ארך אפים, ר"ח חנוכה פורים קטן ב' ימים ופורים גדול ב' ימים וערב פסח ותשעה באב). וכן אצל למנצח יענך, מסיים (ואין צריך לומר ט' באב ופורים קטן שהוא י"ד וט"ו באדר ראשון ופורים גדול וחנוכה וראש חדש). וטעם החילוק בינם מבואר בדברי נחמי', השלמה לשוע"ר סי' קלא ס"ט (יש מקומות שבכל יום שאין אומרים בו תחנון אין אומרים גם כן למנצח, וכן הוא מנהג ספרד ... וכל זה בלמנצח יענך, דסבירא להו שכל הימים שאין אומרים תחנון אינם ימי צרה [ולכן אין אומרים "יענך ה' ביום צרה"], אבל באל ארך אפים אין מוסיפים על מנהג מדינתנו). * ולענין אמירת אבינו מלכנו, הנה בו' תשרי תשל"ה הרבי לא אמר תחנון וגם לא "אבינו מלכנו", כיון שאחר תפילת שחרית היתה אמורה להתקיים ברית-מילה. ובהתוועדות באותו ערב ביאר הנהגתו, כי אף שמבואר בשוע"ר סי' תרב ס"ד (אם אירע מילה בין ראש השנה ליום הכיפורים אין אומרים תחנון ולא והוא רחום כו', אבל אומרים אבינו מלכנו (ואל ארך אפים ולמנצח)). מכל מקום, לפי מה שהנהיג רבינו הזקן בסידורו, שלא לומר למנצח בכל יום שאין אומרים תחנון, לפי זה אין לומר גם אבינו מלכנו בכל יום שאין אומרים בו תחנון. למחרת כתבתי לרבי (בענין מה שנתבאר לגבי אבינו מלכנו, דמאחר שפסק רבינו בהסידור שבכל יום שאין אומרים בו תחנון אין אומרים למנצח – כמנהג ספרד, דלא כמנהגים ורמ"א, אם כן כמו כן הוא גם לגבי אבינו מלכנו. הנה לכאורה מקור פסקו בהסידור הוא בשיירי כנסת הגדולה (ופרי חדש) סי' קל"א, ומכל מקום פסק השיירי כנסת הגדולה (בסי' תר"ב הגהות הטור אות ה', ובסי' תר"ד הגהות בית יוסף אות ה') לגבי אבינו מלכנו (כהמנהגים והרמ"א) דלא תלי אבינו מלכנו בנפילת אפים ותחנונים, ואפילו כשחל מילה שאין אומרים תחנון מכל מקום אומרים אבינו מלכנו. ולפי זה מהי ההוכחה שרבינו בפסק הסידור יחלוק על השיירי כנסת הגדולה, ויסבור שאין אומרים גם אבינו מלכנו). לא קבלתי מענה לשאלתי, אמנם המסקנה בשיחה הנ"ל, שאין לחלק בין למנצח לבין אבינו מלכנו, ובכל יום שאין אומרים בו תחנון, אין אומרים למנצח ואבינו מלכנו. * ולענין א-ל ארך אפים , כבר הובא לעיל מ"ש בפסקי הסדור, אצל אמירת א-ל ארך אפים בשני וחמישי (אלו ימים שאין אומרים א-ל ארך אפים, ר"ח חנוכה פורים קטן ב' ימים ופורים גדול ב' ימים וערב פסח ותשעה באב). אמנם בסידורי תהלת ה' שנדפסו בתקופה האחרונה, נדפסה הערת המו"ל בשולי הגליון (וכן בכל יום שאין אומרים תחנון), שהוא לכאורה היפך פסק רבינו הזקן המבואר בפנים. אלא שהמקור להערה זו בסידורים החדשים הוא האמור באותה שיחה, בהעתקתו את דברי רבינו הזקן בסידורו לפני למנצח יענך (הנוסח בסדור אדמו"ר הזקן הוא: "מנהג ספרד שבכל יום שאין בו תחנון ונפילת אפים אין אומרים למנצח יענך ולא תפלה לדוד" [שלפני שיר של יום]). ואילו בשיחה הנ"ל (שרייבט דער אלטער רבי אז מנהג ספרדים (מ"ס) אז בשעת מ'זאגט ניט קיין תחנון זאגט מען ניט קיין אא"א און מ'זאגט ניט קיין למנצח … ניט נאר תחנון נאר למנצח און אא"א אויך ניט). ולכאורה יש לתקן בציטוט שבשיחה הנ"ל (זאגט מען ניט קיין תפלה לדוד און מ'זאגט ניט קיין למנצח … ניט נאר תחנון נאר למנצח און תפלה לדוד אויך ניט). ובפרט שכבר הובא בקובץ "מנהגי מלך" עמ' 30 (טרם פתיחת הארון, הנה גם כשאין אומרים תחנון ... אומר "א-ל ארך אפים ורב חסד כו'"), וכן הוא בהליכות מנחם ע' רסא (בהנהגת רבינו עצמו ראו בבירור שהי' אומר א-ל ארך אפים בימים שאין אומרים בהם תחנון (גם לאחר שהורה לרבים שאין לומר)). ואם כן איך אפשר לומר שבחזרתו על לשון רבינו הזקן בסידורו, יאמר ההיפך מהאמור שם, וההיפך ממנהגו התדיר (לפני ולאחרי אמירת השיחה הזאת). על זה השיבו לי חבריי, שבשעה שהדפיסו את המהדורה החדשה של הסידור, הכינו רשימת ההערות שעומדים להוסיף בשולי הגליון, ובתוכם גם הערה הנ"ל, והרבי אישר את ההוספות; ולכן הונהג מאז בין אנ"ש, שלא לומר אל ארך אפים בימים שאין אומרים בהם תחנון. וראה הערות ובאורים גליון תשלח ע' 74. תתקכב ע' 227. תתקכד ע' 59. תתקכח ע' 79 .
- 767. מהרי"ל הל' עשי"ת ע' דש (פעם אחת בעשרת ימי תשובה שאלו בבית הכנסת אחד אבידה בחרם, ויחר אף מהר"י סג"ל באיש ההוא ואמר, אין שייך לחקור בחרם בימים האלו אשר חיינו תלואים. וגם אם אדם חייב בבית דין שבועה לחבירו, ממתין עד אחר ימים נוראים להשביעו אז). רמ"א (ואין נותנין חרם, וכן אין משביעין אדם בבית דין, עד אחר יום כפור). לבוש סי' תרג (אין נותנין חרם בין ראש השנה ליום כיפור עד אחר יום כיפור, לפי שאנו תלויין בדין ואין לעורר עלינו מדת הדין והמקטרג). ט"ז (שלא לעורר כחות הדין בזמן ההוא, וכן אין משביעין שחוששין ביותר להביא עונש שבועה לעולם ח"ו). וראה גם לעיל סי' תכט סי"ד (ליתן חרם בבית הכנסת לאיזה צורך גדול, מותר בכל חדש ניסן, אף על פי שאסור בתשרי מטעם שיתבאר בסימן תר"ב).
- 768. אחרונים . לבוש סי' תרג (ויש נוהגין שלא לדון בין איש לחבירו. ונראה לי אדרבה, יותר טוב הוא לדון ולפסוק הדין בין הבריות, כדי שיהא השלום ביניהם ביום כיפור. ועוד הרי אמרו חז"ל, במקום שיש דין אין דין, ומקום שאין דין יש דין, רוצה לומר, אם נעשה הדין למטה אין הדין למעלה, ואם אין נעשה למטה נעשה למעלה, ואם כן אם לא ידונו למטה, הרי מדת הדין למעלה מתוחה עלינו ח"ו, על כן נראה לי שיותר טוב הוא לדון למטה ולהשקיט הדין שלמעלה ... גם מצד הנתבע טוב לו להזקק לו להוציא גזילה מתחת ידו קודם בא יום הדין הגדול והקדוש, ותתקבל תשובתו יותר), וכדאמרינן במדרש תנחומא משפטים סי' ה (רבי אליעזר אומר אם יש דין למטן אין דין למעלן, אם אין דין למטן יש דין למעלן, כיצד אם יעשו התחתונים את הדין מלמטה אין הדין נעשה מלמעלן). ט"ז (אבל לעשות דין בין אדם לחבירו ודאי מצוה רבה יש לדון, וכ"כ בלבוש מטעם דכשיש דין למטה אין דין למעלה). מ"א סק"א (ועכ"פ מצוה לשפוט להוציא גזילה מתחת ידו (לבוש)).
משנה תורה, הלכות תשובה ג׳ - הטקסט מספריא
כל אחד ואחד מבני האדם, יש לו זכיות ועונות.מי שזכיותיו יתירות על עונותיו, צדיק. ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו, רשע. מחצה למחצה, בינוני.וכן המדינה, אם היו זכיות כל יושביה מרובות על עונותיהן, הרי זו צדקת. ואם היו עונותיהם מרובין, הרי זו רשעה. וכן כל העולם כולו.
אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו, מיד הוא מת ברשעו, שנאמר: "על רוב עונך" (ירמיהו ל, יד, ירמיהו ל, טו, הושע ט, ז). וכן מדינה שעונותיה מרובין, מיד היא אובדת, שנאמר: "זעקת סדום ועמורה כי רבה" (בראשית יח, כ). וכן כל העולם כולו, אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן, מיד הן נשחתין, שנאמר: "וירא ה' כי רבה רעת האדם" (בראשית ו, ה).ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות, אלא לפי גודלם.יש זכות שהיא כנגד כמה עונות, שנאמר: "יען נמצא בו דבר טוב" (מלכים א יד, יג). ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות, שנאמר: "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה" (קהלת ט, יח).ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות.
כל מי שניחם על המצות שעשה, ותהה על הזכיות, ואמר בלבו 'ומה הועלתי בעשייתן, הלוואי לא עשיתי אותן', הרי זה איבד את כולן ואין מזכירים לו שום זכות בעולם, שנאמר: "וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו" (יחזקאל לג, יב). אין זה אלא בתוהה על הראשונות.וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה.מי שנמצא צדיק, נחתם לחיים. ומי שנמצא רשע, נחתם למיתה. והבינוני, תולין אותו עד יום הכפורים. אם עשה תשובה, נחתם לחיים ואם לאו, נחתם למיתה.
אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה.לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב.חטא חטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י, כה). זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו.ומפני ענין זה, נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יוה"כ יתר מכל השנה.ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום.
בשעה ששוקלין עונות אדם עם זכיותיו, אין מחשבין עליו עון שחטא בו תחלה ולא שני, אלא משלישי ואילך.אם נמצאו עונותיו משלישי ואילך מרובין על זכיותיו, אותם שתי עונות מצטרפים ודנין אותו על הכל. ואם נמצאו זכיותיו כנגד עונותיו אשר מעון שלישי ואילך, מעבירים כל עונותיו ראשון ראשון, לפי שהשלישי נחשב ראשון, שכבר נמחלו השנים. וכן הרביעי, הרי הוא ראשון, שכבר נמחל השלישי. וכן עד סופן.במה דברים אמורים? ביחיד, שנאמר: "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר" (איוב לג, כט). אבל הציבור, תולין להן עון ראשון שני ושלישי, שנאמר: "על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו" (עמוס ב, ו). וכשמחשבין להן על דרך זה, מחשבין להן מרביעי ואילך.הבינונים, אם היה בכלל מחצה עונות שלהן שלא הניח תפילין מעולם, דנין אותו כפי חטאו ויש לו חלק לעולם הבא.וכן כל הרשעים שעונותיהן מרובים, דנין אותן כפי חטאיהם ויש להן חלק לעולם הבא שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, אע"פ שחטאו, שנאמר: "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ" (ישעיהו ס, כא). ארץ זו משל, כלומר ארץ החיים, והוא העולם הבא. וכן חסידי אומות העולם, יש להם חלק לעולם הבא.
ואלו הן שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים:המינים, והאפיקורוסין, והכופרים בתורה, והכופרים בתחיית המתים ובביאת הגואל, המורדים, ומחטיאי הרבים, והפורשין מדרכי צבור, והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיא כיהויקים, והמוסרים, ומטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים, ושופכי דמים, ובעלי לשון הרע, והמושך ערלתו.
חמישה הן הנקראים מינים:* האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, * והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר, * והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, * וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, * וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים.כל אחד מחמשה אלו הוא מין.
שלשה הן הנקראים אפיקורסין:* האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם, * והמכחיש נבואתו של משה רבינו, * והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם.כל אחד משלשה אלו הן אפיקורוסים.שלושה הן הכופרים בתורה:* האומר שאין התורה מעם ה', אפילו פסוק אחד, אפילו תיבה אחת, אם אמר משה אמרו מפי עצמו, הרי זה כופר בתורה, * וכן הכופר בפרושה והוא תורה שבעל פה, והמכחיש מגידיה, כגון צדוק ובייתוס, * והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת, וכבר בטלה תורה זו אע"פ שהיא היתה מעם ה', כגון ההגרים.כל אחד משלשה אלו כופר בתורה.
שנים הם המומרים מישראל:* המומר לעבירה אחת, * והמומר לכל התורה כולה.מומר לעבירה אחת - זה שהחזיק עצמו לעשות אותה עבירה בזדון והורגל ונתפרסם בה, אפילו היתה מן הקלות, כגון שהוחזק תמיד ללבוש שעטנז או להקיף פאה ונמצא כאלו בטלה מצוה זו מן העולם אצלו, הרי זה מומר לאותו דבר. והוא שיעשה להכעיס. מומר לכל התורה כולה - כגון החוזרים לדתי העובדי כוכבים בשעה שגוזרין גזרה, וידבק בהם ויאמר: 'מה בצע לי להדבק בישראל שהם שפלים ונרדפים, טוב לי שאדבק באלו שידם תקיפה', הרי זה מומר לכל התורה כולה.
מחטיאי הרבים כיצד?אחד שהחטיא בדבר גדול, כגון ירבעם וצדוק ובייתוס, ואחד שהחטיא בדבר קל, אפילו לבטל מצות עשה, ואחד האונס אחרים עד שיחטאו, כמנשה שהיה הורג את ישראל עד שיעבדו עבודת כוכבים, או שהטעה אחרים והדיחם.
הפורש מדרכי צבור, ואע"פ שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן, אין לו חלק לעולם הבא.העושה עבירות ביד רמה כיהויקים, בין שעשה קלות בין שעשה חמורות, אין לו חלק לעולם הבא. וזהו הנקרא מגלה פנים בתורה, מפני שהעיז מצחו וגילה פניו ולא בוש מדברי תורה.
שנים הם המוסרין:* המוסר חבירו ביד עכו"ם להורגו או להכותו, * והמוסר ממון חבירו ביד עכו"ם או ביד אנס שהוא כעכו"ם.ושניהם אין להם חלק לעוה"ב.
מטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים, זה הרודה צבור בחזקה והם יראים ומפחדים ממנו וכוונתו לכבוד עצמו וכל חפציו שלא לכבוד שמים, כגון מלכי העכו"ם.
כל אחד ואחד מעשרים וארבעה אנשים אלו שמנינו, אע"פ שהן מישראל, אין להם חלק לעוה"ב.ויש עבירות קלות מאלו, ואעפ"כ אמרו חכמים שהרגיל בהן אין להם חלק לעוה"ב, וכדי הן להתרחק מהן ולהזהר בהן. ואלו הן: המכנה שם לחבירו, והקורא לחבירו בכינויו, והמלבין פני חבירו ברבים, והמתכבד בקלון חבירו, והמבזה תלמידי חכמים, והמבזה רבותיו, והמבזה את המועדות, והמחלל את הקדשים.במה דברים אמורים? שכל אחד מאלו אין לו חלק לעוה"ב כשמת בלא תשובה, אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה, הרי זה מבני העולם הבא, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה. אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב, יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר: "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו" (ישעיהו נז, יט).כל הרשעים והמומרים וכיוצא בהן שחזרו בתשובה, בין בגלוי בין במטמוניות, מקבלין אותן, שנאמר: "שובו בנים שובבים" (ירמיהו ג, יד, ירמיהו ג, כב). אע"פ שעדין שובב הוא, שהרי בסתר שב ולא בגלוי, מקבלין אותו בתשובה.
מדרש תנחומא, משפטים ה׳ - הטקסט מספריא
וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב וְגוֹ', לֹא עָשָׂה כֵן וְגוֹ' (תהלים קמז, יט-כ). עֲקִילַס הַגֵּר בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל אַדְרִיָּאנוֹס, הָיָה מְבַקֵּשׁ לְהִתְגַּיֵּר וְהָיָה מִתְיָרֵא מִן אַדְרִיָּאנוֹס דּוֹדוֹ. אָמַר לוֹ: אֲנִי מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה. אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא אַתָּה חָסֵר כֶּסֶף וְזָהָב, הֲרֵי אוֹצְרוֹתַי לְפָנֶיךָ. אָמַר לוֹ: אֲנִי מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה לָצֵאת לַחוּץ לֵידַע דַּעַת הַבְּרִיּוֹת, וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִמָּלֵךְ בְּךָ הֵיאַךְ לַעֲשׂוֹת. אָמַר לוֹ: כָּל פְּרַקְמַטְיָא שֶׁאַתָּה רוֹאֶה שְׁפָלָה וּנְתוּנָה בָּאָרֶץ, לֵךְ עֲסֹק בָּהּ, שֶׁסּוֹפָהּ לְהִתְעַלּוֹת וְאַתָּה מִשְׂתַּכֵּר. בָּא לוֹ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלָמַד תּוֹרָה.
לְאַחַר זְמַן מְצָאוּהוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רָאוּהוּ פָּנָיו מִשְׁתַּנּוֹת. אָמְרוּ זֶה לָזֶה: עֲקִילַס לוֹמֵד תּוֹרָה. כֵּיוָן שֶׁבָּא אֶצְלָם, הִתְחִיל לִשְׁאֹל לָהֶם שְׁאֵלוֹת הַרְבֵּה, וְהֵן מְשִׁיבִין אוֹתוֹ. עָלָה אֵצֶל אַדְרִיָּאנוֹס דּוֹדוֹ, אָמַר לוֹ: וְלָמָּה פָּנֶיךָ מִשְׁתַּנּוֹת. סָבוּר אֲנִי שֶׁהִפְסִידָה פְּרַקְמַטְיָא שֶׁלְּךָ אוֹ שֶׁמָּא הֵצֵר לְךָ אָדָם? אָמַר לוֹ: לָאו. אָמַר לוֹ: אַתָּה קָרוֹב לִי וְאָדָם מֵצֵר לִי. אָמַר לוֹ: וְלָמָּה פָּנֶיךָ מִשְׁתַּנּוֹת? אָמַר לוֹ: שֶׁלָּמַדְתִּי תּוֹרָה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּלְתִּי אֶת עַצְמִי. אָמַר לוֹ: וּמִי אָמַר לְךָ כָּךְ? אָמַר לוֹ: בְּךָ נִמְלַכְתִּי. אָמַר לוֹ: אֵימָתַי. אָמַר לוֹ: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ מְבַקֵּשׁ אֲנִי לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה, וְאָמַרְתָּ לִי, כָּל פְּרַקְמַטְיָא שֶׁאַתָּה רוֹאֶה שְׁפָלָה וּנְתוּנָה בָּאָרֶץ, לֵךְ וַעֲסֹק בָּהּ, שֶׁסּוֹפָהּ לְהִתְעַלּוֹת. חָזַרְתִּי עַל כָּל הָאֻמּוֹת וְלֹא רָאִיתִי אֻמָּה שְׁפָלָה נְתוּנָה בָּאָרֶץ כְּיִשְׂרָאֵל, וְסוֹפָהּ לְהִתְעַלּוֹת. שֶׁכֵּן אָמַר יְשַׁעְיָה: כֹּה אָמַר ה' גֹּאֵל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשׁוֹ, לִבְזֹה נֶפֶשׁ לִמְתָעֵב גּוֹי לְעֶבֶד מֹשְׁלִים מְלָכִים יִרְאוּ וְקָמוּ שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְמַעַן ה' אֲשֶׁר נֶאֱמָן קְדֹשׁ יִשְׂרָאֵל וַיִּבְחָרֶךָּ (ישעיה מט, ז). אָמַר לוֹ סִקְנַדְרוֹס שֶׁלּוֹ: עֲתִידִין אֵלּוּ שֶׁאָמַרְתָּ, שֶׁיְּהוּ מְלָכִים עוֹמְדִים מִפְּנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: מְלָכִים יִרְאוּ וָקָמוּ. הִכָּהוּ אַדְרִיָּאנוֹס עַל לְחָיָיו, אָמַר לוֹ: יֵשׁ נוֹתְנִין רְטִיָּה אֶלָּא עַל גַּב הַמַּכָּה. עַכְשָׁו אִם רוֹאִין גִּילוֹרֵר אֶחָד אֵין עוֹמְדִין מִלְּפָנָיו, שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר שֶׁהַמְּלָכִים רוֹאִין אוֹתָם וְעוֹמְדִין מִפְּנֵיהֶם.
אָמַר לוֹ סִקְנַדְרוֹס: אִם כֵּן מַה תַּעֲשֶׂה, טָמְנֵהוּ, הוֹאִיל וְהִתְגַּיֵּר הָרְגֵהוּ. אָמַר לוֹ: עֲקִילַס בֶּן אֲחוֹתִי עַד שֶׁהוּא בִּמְעֵי אִמּוֹ הָיָה רָאוּי לְהִתְגַּיֵּר, מַה עָשָׂה סִקְנַדְרוֹס שֶׁלּוֹ עָלָה לַגַּג וְנָפַל וּמֵת, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת, כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה' (שופטים ה, לא).
אָמַר לוֹ אַדְרִיָּאנוֹס: הֲרֵי מֵת סְקַנְדְּרוֹס, אֵין אַתָּה אוֹמֵר לִי עַל מֶה עָשִׂיתָ הַדָּבָר הַזֶּה. אָמַר לוֹ: שֶׁבִּקַּשְׁתִּי לִלְמֹד תּוֹרָה. אָמַר לוֹ: הָיָה לְךָ לִלְמֹד תּוֹרָה וְלֹא לִמּוֹל. אָמַר לוֹ עֲקִילַס: נָתַתָּ לְאִסְטְרַטְלִירוֹס אֲנוּנָה אֶלָּא אִם כֵּן נָטַל זֵינוֹ שֶׁלּוֹ. כָּךְ, לְעוֹלָם אִם אֵין אָדָם נִמּוֹל, אֵינוֹ יָכוֹל לִלְמֹד תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב (תהלים קמז, יט), לְמִי שֶׁהוּא מָל כְּיַעֲקֹב, לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי (תהלים קמז, כ), מִשּׁוּם שֶׁהֵם עֲרֵלִים.
חֻקָּיו, זוֹ תּוֹרָה. וּמִשְׁפָּטָיו, אֵלּוּ הַדִּינִים, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט (שמות טו, כה). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: נָתַתִּי לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה, לֵךְ וְתֵן לָהֶם אֶת הַמִּשְׁפָּטִים. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם מְבַקְשִׁים אַתֶּם לַעֲמֹד בָּעוֹלָם, שִׁמְרוּ אֶת הַמִּשְׁפָּטִים, שֶׁהֵן מַעֲמִידִין אֶת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם.
דּוֹר הַמַּבּוּל לֹא אָבְדוּ מִן הָעוֹלָם, אֶלָּא שֶׁעָבְרוּ עַל הַמִּשְׁפָּטִים. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת: מַה כְּתִיב בָּהֶם, מִבֹּקֶר לָעֶרֶב יֻכַּתּוּ מִבְּלִי מֵשִׂים (איוב ד, כ). הֱוֵי, וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים. דָּבָר אַחֵר, דּוֹר הַמַּבּוּל עַל שֶׁלֹּא עָשׂוּ אֶת הַמִּשְׁפָּט, כְּתִיב בָּהֶם לֹא יָדוּן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם (בראשית ו, ג).
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם יֵשׁ דִּין לְמַטָּן, אֵין דִּין לְמַעְלָן. וְאִם אֵין דִּין לְמַטָּן, יֵשׁ דִּין לְמַעְלָן. כֵּיצַד? אִם יַעֲשׂוּ הַתַּחְתּוֹנִים אֶת הַדִּין מִלְּמַטָּה, אֵין הַדִּין נַעֲשֶׂה מִלְּמַעְלָן. לְפִיכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שִׁמְרוּ אֶת הַמִּשְׁפָּט, שֶׁלֹּא תִּגְרְמוּ לִי לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט מִלְּמַעְלָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּל מַה שֶּׁאֲנִי עוֹשֶׂה, בַּדִּין אֲנִי עוֹשֶׂה. שֶׁאִלּוּ הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ פַּעַם אַחַת לַעֲבֹר אֶת הַדִּין, לֹא הָיָה הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד. אָמַר יְשַׁעְיָה: חֵמָה אִין לִי מִי יִתְּנֵנִי שָׁמִיר וְשַׁיִת בַּמִּלְחָמָה אֶפְשֳׁעָה בָהּ אֲצִיתֶנָּה יָחַד (ישעיה כז, ד). פְּסִיעָה אַחַת הָיִיתִי פּוֹסֵעַ וּמַעֲבִיר עַל הַדִּין. אֲצִיתֶנָּה יָחַד, מִיָּד הָעוֹלָם נִשְׂרָף. לָמָּה? אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעֻזִּי (ישעיה כז, ה). מִפְּנֵי שֶׁיָּדִי אֲחוּזָה בְּמָעֻזִּי, יָדִי אֲחוּזָה בַּדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי (דברים לב, מא). יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי (ישעיה כז, ה), בֵּינִי וּבֵין הַמִּשְׁפָּט, שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִּי (ישעיה כז, ה).
אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי (דברים לב, מא). אִם מְשַׁנֶּה אֲנִי אֶת הַדִּין, בָּרָק אֶחָד יוֹצֵא וּמַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם. וּמָה אֲנִי עוֹשֶׂה? וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי (דברים לב, מא). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי נִקְרֵאתִי בַּעַל הַמִּשְׁפָּט, וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִפְשֹׁט יָדִי בְּעֵשָׂו וְאֵינִי יָכוֹל, עַד שֶׁנִּפְרַע לוֹ שְׂכַר מִצְוָה קַלָּה שֶׁעָשָׂה לְפָנַי בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמַר רַבִּי פִּינְחָס הַכֹּהֵן בַּר חָמָא בְּשֵׁם רַבִּי חִלְקִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן: רְאֵה מַה כְּתִיב וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֲבַקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד וְגוֹ' (זכריה יב, ט). אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מְמַחֶה בְּיָדְךָ, שֶׁאַתָּה אוֹמֵר אֲבַקֵּשׁ? אָמַר לָהֶן: כְּשֶׁאֲבַקֵּשׁ לָהֶן זְכוּת וְלֹא אֶמְצָא, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אַשְׁמִיד וְגוֹ'.
אָמַר רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: רְאֵה מַה כְּתִיב חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב לְבוּשֵׁהּ כִּתְלָג חִוָּר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא (דניאל ז, ט). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כְּשֶׁאֲנַקֶּה עַצְמִי מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם מִמִּצְוֹת קַלּוֹת שֶׁעָשׂוּ לְפָנַי, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו. עַד עַכְשָׁו הַכֶּרֶם בֹּסֶר, מִשֶּׁיִּתְבַּשֵּׁל וְיַעֲשֶׂה הַכֶּרֶם יַיִן, אֲנִי דּוֹרְכוֹ וְאַתֶּם מְזַמְּרִין לִי, בַּיּוֹם הַהוּא כֶּרֶם חֶמֶר עַנּוּ לָהּ (ישעיה כז, ב).
רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם אַיְבּוֹ, כְּתִיב: פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי וְגוֹ' (ישעיה סג, ג). וְכִי לְסִיּוּעָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צָרִיךְ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לִכְשֶׁאֲבַקֵּר פִּנְקְסוֹתֵיהֶן וְלֹא תִּמָּצֵא לָהֶם זְכוּת לְפָנַי, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְגוֹ' (ישעיה סג, ג). וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה אֶגְאַל אֶתְכֶם וְשׁוּב אֵין אַתֶּם מִשְׁתַּעְבְּדִין. שֶׁנֶּאֱמַר: וְעִנִּתִךְ לֹא אֲעַנֵּךְ עוֹד (נחום א, יב).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.