שיחת יום ה' פ' שלח, כ"ו סיון, ה'תשל"ב
386
בס"ד. שיחת יום ה' פ' שלח, כ"ו סיון, ה'תשל"ב
– לתלמידות המסיימות ד"בית רבקה",
ולמדריכות דמחנות "אמונה", "גן ישראל" ו"פרדס חנה" תחיינה –
בלתי מוגה
א. רגילים כבר (כמנהג ישראל) להתחיל בפרשת השבוע – הפרשה בתורה שקורין ברבים (שעי"ז נעשה ענין של פרהסיא) בשבוע זה בכל מקום שבו נמצאים בנ"י – שהיא חלק בתורה, שפירושה מלשון הוראה 2701 , הוראת דרך בחיים שרואים באופן מואר ("נר מצוה ותורה אור" 2702 ) ללא ספיקות, עבור כל בנ"י בכל הזמנים ובכל המקומות, כיון שהתורה היא "חיינו ואורך ימינו" 2703 , שענין זה מתייחס לכל הפרטים שבפרשת שבוע זה, כמו בכל שאר הפרשיות שבתורה.
ב. התחלת הפרשה היא בסיפור (אבל כיון שסיפור זה נקבע בתורה, הרי מובן שסיפור זה מהוה הוראת דרך בחיים) שאירע לפני שבנ"י נכנסו לארץ ישראל בפעם הראשונה, בהיותם במדבר שממה, מקום שבני-אדם אינם יכולים לחיות בו באופן נורמלי בדרך הטבע, ואז צוה להם הקב"ה לילך לכבוש את ארץ ישראל ולהתיישב בה, ובמענה לשאלת משה אמר לו הקב"ה 2704 : "שלח לך אנשים ויתורו וגו'", שישלח אנשים שיראו ויבחנו את הארץ שצריכים לכבוש אותה ולהתיישב בה. ובסופו של דבר, כשאותם אנשים שבו, דיברו באופן שהביא תוצאות בלתי-רצויות באופן הפכי – שבמקום להכנס לא"י, נתעכבה הכניסה לא"י במשך דור שלם.
וכדי לבאר איך יתכן שמציווי של הקב"ה תהי' תוצאה הפוכה – מוסיף הכתוב "שלח לך ", כפירוש רש"י: "לדעתך, אני איני מצוה לך".
ג. אבל עדיין אינו מובן 2705 :
"לך, לדעתך" – קאי על משה רבינו, שהי' הגדול ביותר מכל בנ"י בכל הדורות, והכיר היטב את בנ"י, להיותו "רועה נאמן" 2706 של כל
387
בנ"י, הן גדולים והן קטנים (כמובן ממשל המדרש 2707 אודות אופן הנהגתו בהיותו רועה צאן), כך, שבודאי היתה פעולתו בשילוח האנשים מחושבת ומתוכננת כדרוש. ואיך יתכן שאעפ"כ היתה התוצאה באופן הפכי?!
ועוד ענין אינו מובן 2708 :
כאשר משה שלח את האנשים-מרגלים לתור את הארץ, צוה עליהם שיראו ויודיעו מעמד ומצב הארץ והעם היושב עלי', "החזק הוא הרפה וגו'" 2709 .
וא"כ, היכן נכשלו המרגלים, בה בשעה שסיפרו את האמת – ובהשקפה ראשונה הוצרכו לומר את האמת כדי למלא את שליחותם כדבעי – ש"עז העם היושב בארץ גו' וגם ילידי הענק ראינו שם" 2710 , ומהי אשמתם, עד כדי כך, שכל החטא שלאח"ז הסיק העם שאין רצונם ללכת לא"י, נקרא "חטא המרגלים" – כב' הפירושים שבזה: (א) החטא שבא ע"י המרגלים, (ב) החטא של המרגלים עצמם, כמפורש בפשטות הכתובים 2711 : "עד מתי לעדה הרעה וגו'", "אלו המרגלים".
ד. ויובן מהחילוק בלשון הכתובים בחומש בין הציווי של משה רבינו למענה של המרגלים:
משה רבינו לא הורה להם לקבוע אם לילך לארץ ישראל או לא, ומלכתחילה לא הי' מקום שיהי' בזה ספק ושאלה; כיון שהקב"ה מצוה ללכת לארץ ישראל, ברור הדבר ללא ספק שצ"ל "נעשה" עוד לפני ש"נשמע"; בודאי יש לעשות זאת, ללא חילוק מה שישמעו אח"כ בנוגע לפרטי העשי'.
הסיבה לכך שמשה רבינו צוה אותם לברר אודות הארץ והעם היושב עלי' היא – כדי לדעת אופן ההליכה – כיצד להתכונן להליכה לא"י, מאיזה צד להכנס וכו'.
אבל כאשר המרגלים חזרו וסיפרו מה שמצאו שם – הוסיפו דבר שלא נכלל בשליחות ששלחם משה רבינו ("שלח לך, לדעתך"), וסיימו סיפורם, שזוהי ארץ שבנ"י לא צריכים ללכת לשם, כיון שבדרך הטבע לא יוכלו לכבוש אותה.
והוספה זו שהוסיפו מעצמם – בניגוד להבהרת משה רבינו
388
לכתחילה שעליהם רק להביא ידיעות אודות הארץ והעם היושב עלי', מבלי להוסיף את המסקנא כיצד צריכה להיות הנהגת בנ"י – בזה התבטא חטאם. וכפי שרואים שזוהי הוספה שביטלה ושינתה לגמרי את כל המצב, ועיכבה את כל עם ישראל להשאר במשך דור שלם במדבר, במקום להכנס לא"י.
ה. וזוהי הוראה לכל אחד מישראל בכל זמן, ועאכו"כ – במדה היותר חזקה – כשקורין זאת בפרהסיא בפרשה:
בשעה שיהודי מקבל הוראה מהקב"ה, והוא יודע שאסור לסמוך על הנס 2712 – אין זה בנוגע לעצם הציווי של הקב"ה אם לקיימו או לא; כיון שהקב"ה מצווה, ברור הדבר שצריך לעשות זאת; אבל כיון ש"אין סומכין על הנס", עליו לחקור ולדרוש ולברר כיצד עליו לגשת לקיום המצוה בדרך הטבע, מתוך החלטה מוקדמת שאין ספק בכך שהוא צריך לעשות זאת, וגם אין ספק בכך שיצליח בזה.
מה שניתן לבחירתו לחקור ולדרוש וכו' – הרי זה רק בנוגע לדרך כיצד להתכונן וכיצד לבצע את קיום השליחות, שזהו ציווי הקב"ה שנמסר ע"י הרועה-נאמן שלו, ע"י משה רבינו בזמנו, וע"י חכמי ישראל, תנאים ואמוראים ופוסקים, עד לימינו אלו.
*
ו. ענין זה שייך במיוחד לחגיגת סיום "מחזור" אחד של לימוד, אשר, כמדובר כמ"פ, ממנו עוברים לאופן נעלה יותר של שליחות – לנצל את הידיעות שקיבלה כל אחת מכן במשך הלימודים כדי להדריך ולהורות ולחנך את עצמה והנמצאים מסביבה, ובמיוחד – הילדים שיהיו תחת השפעתכן:
יש ציווי מהקב"ה, שצריך להשתדל שכל יהודי, קטן וגדול, איש ואשה, יתנהג בחיי היום-יום כפי שהורה הקב"ה בתורה, כמבואר בשו"ע, ע"י קיום המצוות, שכדי לידע איך לקיימם צריך ללמוד תורה. ובשביל זה צריך גם לנצל את הכחות והידיעות שלו, כדי למצוא את הדרך הטובה ביותר למלא את ציווי הקב"ה באופן היותר טוב ויפה ונעלה.
ובזה אי אפשר לסמוך על נס; צריך לבד להתייגע, לחקור ולדרוש וללמוד תחילה, ולהסיק מהלימוד את הפועל יוצא וההוראה – כיצד לעשות זאת בפועל,
389
וכאמור לעיל – בנוגע להדרכה וחינוך האישי, ובנוגע להדרכה וחינוך של הסביבה, ובפרט של אלו שע"פ השגחה פרטית תהיו המדריכות והמורות שלהם במשך הזמן (שבועות וחדשים) הבא לאח"ז.
וכיון שזוהי שליחות ע"פ השגחה פרטית של הקב"ה – בודאי ש"עלה נעלה וירשנו אותה" 2713 , שתלכו בעילוי אחר עילוי במילוי השליחות בהצלחה גדולה, ומתוך גישה של הקדמת נעשה לנשמע, שתחליטו בתוקף שאתם חייבים לעשות זאת, ואח"כ לחקור ולדרוש אודות פרטי הדברים, מה צריך לעשות, ועם מי צריך להתעסק, עם עצמכם או עם הסביבה.
ועד שתוכלו לומר "ראו גידולים שגידלתי", ראו והתפארו – באופן של צניעות וקדושה, ש"קנאת סופרים תרבה חכמה" 2714 – כדי שאתן בעצמכן תרצו להשיג יותר, ולהראות דוגמא חי' לכל הסביבה איך יכולים להתעלות בעילוי אחר עילוי.
וכל זה – ע"י שתפעלו על התלמידים והתלמידות שיהיו תחת השפעתכן לעשות מהם "זרע ברך ה'" 2715 , ילדים שרואים עליהם שהתברכו מהקב"ה, וניכר על כל אחד מהם שראוי להקרא בן אברהם יצחק ויעקב ובת שרה רבקה רחל ולאה, כיון שכל אחד מהם מתנהג באופן שהאבות והאמהות – אברהם יצחק יעקב שרה רבקה רחל ולאה, וכן ההורים (אבות ואמהות כפשוטם) והסבים והסבתות – ירוו מהם נחת אמיתי, יהודי ותורני, לאורך ימים ושנים טובות, בריאות ושמחות.
*
ז. יעזור השי"ת לכל אחת מכן וכולכן ביחד לילך ולהתעלות בעילוי אחר עילוי בכל עניני יהדות בהצלחה רבה, ובאופן ד"עלה נעלה וירשנו אותה" – לפעול בד' אמות שבסביבתכן קדושה דומה לקדושת ארץ ישראל, "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" 2716 , שרואים ששם שורה הקב"ה לא רק בר"ה, שבת ויו"ט, אלא בכל ימות השבוע.
וזו תהי' הכנה קרובה לזמן של הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, כאשר כולכן, בתוככי כלל ישראל בכל מקום שהם, ילכו ויבואו לארץ הקדושה, ארץ ישראל, בשמחה ובטוב לבב, בקחתם עמהם
390
את התלמידים והתלמידות, ילדים ונכדים, שכל אחד מהם הוא חבר ב"צבאות השם" – לכבוש את ארץ ישראל והעולם כולו, שיהי' "דירה לו יתברך בתחתונים" 2717 ,
והיינו, שבכל העולם יהי' ניכר בעלותה של היהדות, וכפי שהדבר מתבטא גם בכך שפועלים על כל האומות שמסביב (עי"ז שמראים דוגמא חי') לקיים מצוות בני-נח, שהם היסודות להנהגה ע"פ צדק ויושר,
ועד ש"יהי' ה' אחד ושמו אחד" 2718 – כיון שבכל העולם יקויים היעוד 2719 "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר", היינו, שכולם יראו שכל העולם נברא ע"י "פי ה'" – כפירוש רבינו הזקן 2720 שקאי על עשרה המאמרות שבהם נברא העולם 2721 , וכפי שמבאר הבעש"ט 2722 שעשרה המאמרות מקיימים ומחיים את העולם כמו בששת ימי בראשית.
וההכנה לזה, כאמור לעיל, תלוי' בהנהגה של כל אחת מכן ע"פ "דבר ה' זו הלכה" 2723 – דבר ה' כפי שמתבטא בהלכה למעשה בפועל – בשמחה ובטוב לבב.
שיהי' לכן קיץ מוצלח, הצלחה תמידית, והצלחה רבה בעבודתכן הקדושה של חינוך והדרכת עצמו, וחינוך והדרכת כל אלו שיכולה וצריכה להיות לכן השפעה עליהם, מתוך בריאות נכונה בגשמיות ובריאות נכונה ברוחניות, אמן כן יהי רצון.
______ l ______
הערות
- 2701. ראה רד"ק לתהלים יט, ח. הובא בגו"א ר"פ בראשית (בשם הרד"ק). זח"ג נג, ב.
- 2702. משלי ו, כג.
- 2703. נוסח תפלת ערבית – ע"פ לשון הכתוב ס"פ נצבים.
- 2704. ריש פרשתנו (שלח).
- 2705. ראה גם שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז תש"ל ס"ח ואילך (תו"מ ח"ס ע' 486 ואילך). וש"נ.
- 2706. זח"ב כא, א. ועוד.
- 2707. שמו"ר פ"ב, ב. וראה זח"ב שם.
- 2708. ראה שיחה הנ"ל ס"ב (תו"מ שם ע' 480 ואילך). וש"נ.
- 2709. שם יג, יח.
- 2710. שם, כח.
- 2711. שם יד, כז ובפרש"י.
- 2712. ראה פסחים סד, ב.
- 2713. שם יג, ל.
- 2714. ב"ב כא, סע"א. כב, רע"א.
- 2715. ישעי' סא, ט.
- 2716. עקב יא, יב.
- 2717. ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.
- 2718. זכרי' יד, ט.
- 2719. ישעי' מ, ה.
- 2720. ראה מאמרי אדה"ז הקצרים ע' צד. עה"ת פ' ויקהל ע' תה.
- 2721. אבות רפ"ה.
- 2722. תניא שעהיחוה"א בתחלתו.
- 2723. שבת קלח, ב.
שמות רבה ב׳:ב׳ - הטקסט מספריא
וּמשֶׁה הָיָה רֹעֶה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (חבקוק ב, כ): וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן עַד שֶׁלֹא חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיְתָה שְׁכִינָה שׁוֹרָה בְּתוֹכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יא, ד): ה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ, וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה לַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קג, יט): ה' בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר לֹא זָזָה הַשְּׁכִינָה מִתּוֹךְ הַהֵיכָל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב ז, טז): וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם וגו'. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים ג, ה): קוֹלִי אֶל ה' אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָרֵב הֲרֵי הוּא בִּקְדֻשָּׁתוֹ, בּוֹא וּרְאֵה מַה כּוֹרֶשׁ אוֹמֵר (עזרא א, ג): הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּיְרוּשָׁלָיִם, אָמַר לָהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָרֵב הָאֱלֹהִים אֵינוֹ זָז מִשָּׁם. אָמַר רַב אַחָא, לְעוֹלָם אֵין הַשְּׁכִינָה זָזָה מִכֹּתֶל מַעֲרָבִי, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ב, ט): הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, וּכְתִיב (תהלים יא, ד): עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם, אָמַר רַבִּי יַנַּאי אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁכִינָתוֹ בַּשָּׁמַיִם עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וּבָנָה בוֹ מִגְדָּל גָּבוֹהַּ וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ שֶׁיִּתְּנוּ לְתוֹכוֹ פּוֹעֲלִים שֶׁיִּהְיוּ עוֹסְקִים בִּמְלַאכְתּוֹ, אָמַר הַמֶּלֶךְ כָּל מִי שֶׁמִּתְכַּשֵּׁר בִּמְלַאכְתּוֹ יִטֹּל שְׂכָרוֹ מִשָּׁלֵם, וְכָל מִי שֶׁמִּתְעַצֵּל בִּמְלַאכְתּוֹ יִנָּתֵן בְּדִימוֹס. הַמֶּלֶךְ, זֶה מַלְכֵי הַמְּלָכִים, וְהַפַּרְדֵּס, זֶה הָעוֹלָם שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹ לִשְׁמֹר הַתּוֹרָה, וְהִתְנָה עִמָּהֶם וְאָמַר, מִי שֶׁהוּא שׁוֹמֵר אֶת הַתּוֹרָה הֲרֵי גַּן עֵדֶן לְפָנָיו, וּמִי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמְּרָהּ, הֲרֵי גֵּיהִנֹּם. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִרְאֶה כִּמְסַלֵּק שְׁכִינָתוֹ מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם, וּלְמִי בּוֹחֵן, לַצַּדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יא, ה): ה' צַדִּיק יִבְחָן, [במה הוא בוחנו], בְּמִרְעֵה צֹאן. בָּדַק לְדָוִד בַּצֹּאן וּמְצָאוֹ רוֹעֶה יָפֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עח, ע): וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן, מַהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן, כְּמוֹ (בראשית ח, ב): וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם, הָיָה מוֹנֵעַ הַגְּדוֹלִים מִפְּנֵי הַקְּטַנִּים, וְהָיָה מוֹצִיא הַקְּטַנִּים לִרְעוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּרְעוּ עֵשֶׂב הָרַךְ, וְאַחַר כָּךְ מוֹצִיא הַזְּקֵנִים כְּדֵי שֶׁיִּרְעוּ עֵשֶׂב הַבֵּינוֹנִית, וְאַחַר כָּךְ מוֹצִיא הַבַּחוּרִים שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלִין עֵשֶׂב הַקָּשֶׁה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לִרְעוֹת הַצֹּאן אִישׁ לְפִי כֹחוֹ, יָבֹא וְיִרְעֶה בְּעַמִּי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים עח, עא): מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ. וְאַף משֶׁה לֹא בְחָנוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא בַּצֹּאן, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, כְּשֶׁהָיָה משֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם רוֹעֶה צֹאנוֹ שֶׁל יִתְרוֹ בַּמִּדְבָּר, בָּרַח מִמֶּנּוּ גְּדִי, וְרָץ אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לַחֲסִית, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחֲסִית, נִזְדַּמְּנָה לוֹ בְּרֵכָה שֶׁל מַיִם, וְעָמַד הַגְּדִי לִשְׁתּוֹת, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ משֶׁה אֶצְלוֹ, אָמַר אֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁרָץ הָיִיתָ מִפְּנֵי צָמָא, עָיֵף אַתָּה, הִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהָיָה מְהַלֵּךְ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יֵשׁ לְךָ רַחֲמִים לִנְהֹג צֹאנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם כָּךְ חַיֶּיךָ אַתָּה תִרְעֶה צֹאנִי יִשְׂרָאֵל, הֱוֵי: וּמשֶׁה הָיָה רוֹעֶה.
מדרש תנחומא, בחוקתי ג׳ - הטקסט מספריא
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ (משלי א, כ). שָׁאַל רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אֶת רַבִּי יוֹנָתָן בַּר אֶלְעָזָר, שֶׁהָיָה עוֹמֵד בַּשּׁוּק. אָמַר לוֹ: שְׁנֵה לִי פֶּרֶק אֶחָד. אָמַר לוֹ: לֵךְ לְבֵית הַלִּמּוּד וַאֲנִי אֶשְׁנֶה לְךָ שָׁם. אָמַר לוֹ: רַבֵּנוּ, לֹא כָּךְ לִמַּדְתָּנוּ, חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה. אָמַר לֵיהּ יוֹדֵעַ אַתָּה לִקְרוֹת, וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ לִשְׁנוֹת. מַהוּ חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה, בְּחוּצָהּ שֶׁל תּוֹרָה. אָמַר לוֹ: הַמַּרְגָּלִית הֵיכָן נִמְכֶּרֶת הִיא, לֹא בַּחוּץ. אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת הֵיכָן הֵן נִמְכָּרוֹת, לֹא בַּמָּקוֹם הַיָּדוּעַ. אֵין מוֹלִיכִין אוֹתָן לְבַעֲלֵי יְרָקוֹת וּבְצָלִים וְשׁוּמִים, אֶלָּא בִּמְקוֹם סוֹחֲרִים, אֶלָּא לֹא בַּחוּץ. כָּךְ הַתּוֹרָה, בַּחוּץ הִיא נֶאֱמֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחוֹבוֹת. מַהוּ בָּרְחוֹבוֹת. בִּמְקוֹם שֶׁמַּרְחִיבִין וְהֵיכָן מַרְחִיבִין לָהּ. בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. לְכָךְ נֶאֱמַר: בָּרְחוֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ. בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא (משלי א, כא), בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת הִיא קֹרְאָה. כֵּיצַד, מֵרֹאשָׁהּ שֶׁל תּוֹרָה, כַּמָּה אֻכְלוּסִין הִיא מְאַבֶּדֶת. דּוֹר הַמַּבּוּל, דּוֹר הַפְלָגָה, דּוֹר סְדוֹם. הֱוֵי, בְּרֹאשׁ הַתּוֹרָה הִיא קֹרְאָה. הֱוֵי, בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא. בָּרֹאשׁ, מָוֶת הִיא קֹרְאָה בָּאָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בְּיוֹם אָכְלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת (בראשית ב, יז). הֱוֵי, בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא. בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר (משלי א, כא). בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ עוֹשִׂין בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת בְּגָבְהָהּ שֶׁל עִיר, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹּאמַר (שם). אִם אָמַרְתָּ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, לֹא תֹּאמַר כְּבָר אָמַרְתִּי, אֶלָּא חֲזֹר וֶאֱמֹר. שֶׁכָּךְ כְּתִיב: אֲמָרֶיהָ תֹּאמַר. אָמַר רַבִּי אַבָּא, אוֹמֶרֶת הַטּוֹבָה, וְאוֹמֶרֶת הָרָעָה. אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וְנָתַתִּי גִּשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם, זוֹ הַטּוֹבָה. וְאִם לֹא תִּשְׁמְעוּ, וְנָתַתִּי שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל, זוֹ הָרָעָה. דָּבָר אַחֵר, אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ. מַה כְּתִיב שָׁם, וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם. אִם תְּקַיְּמוּ מִצְוֹתַי, מַנִּיחַ אֲנִי אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְאֵרֵד וְאֶשְׁכֹּן בֵּינֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כט, מה). שֶׁעַל מְנָת כֵּן יָצְאוּ מִמִּצְרַיִם, שֶׁיַּעֲשׂוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְתִשְׁרֶה שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם (שם פסוק מו). וְאִם יַעֲשׂוּ רְצוֹנִי, אֵין שְׁכִינָתִי זָזָה מִבֵּינֵיהוֹן. לָמָּה, אָמַר רַבִּי אַמִּי, נִתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ דִּירָה לְמַעְלָה, שֶׁיְּהֵא לוֹ כָּךְ דִּירָה לְמַטָּה. שֶׁכָּךְ הוּא אוֹמֵר לָאָדָם הָרִאשׁוֹן, אִם זָכִיתָ, כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי מֶלֶךְ עַל הָעֶלְיוֹנִים, כָּךְ אֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ מֶלֶךְ עַל הַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם (בראשית ב, טו). אֵין לְשׁוֹן וַיִּקַּח אֶלָּא לְשׁוֹן עִלּוּי, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה (שם יב, טו). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ (אסתר ב, ח). וְהוּא לֹא עָשָׂה כֵן, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁחָטָא, סִלֵּק שְׁכִינָתוֹ מִמֶּנּוּ. כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁתַּעֲשׂוּ לִי מִשְׁכָּן וְאַשְׁרֶה שְׁכִינָתִי בֵּינֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ. וְכָךְ אָמַר לִשְׁלֹמֹה, הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה בּוֹנֶה וְגוֹ' (מ״א ו, יב), וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' (שם פסוק יג). אִם שׁוֹב תְּשֻׁבוּן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם מֵאַחֲרַי, וְהִכְרַתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (שם ט, ו-ז). לָמָּה, שֶׁהֵן תְּנָאִין בֵּינִי לְבֵינֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְגוֹ', וְאִם לֹא תִּשְׁמְעוּ לִי. מַה כְּתִיב שָׁם, וַהֲשִׁימוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם. מֶה עָשָׂה שְׁלֹמֹה. הִרְבָּה לוֹ נָשִׁים וְסוּסִים. וּכְתִיב: וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ (שם יא, ד). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי נָתַתִּי לְךָ אֶת הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹת אֶת מִצְוֹתֶיהָ, וְרָאִיתָ תְּנָאִים שֶׁהִתְנֵיתִי לְךָ בָּהּ. וּכְתִיב: לִשְׁלֹמֹה, אֱלֹהִים מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן (תהלים עב, א). וּכְתִיב: יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה זֹאת עִמָּךְ וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקֹּתַי (מ״א יא, יא). וּמָה אֲנִי עוֹשֶׂה. כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם (ישעיה נה, יא). עָמַד מְנַשֶּׁה וְעָשָׂה אֶת הַצֶּלֶם וְהִכְנִיסוֹ לְבֵית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הַסֶּמֶל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית (דה״ב לג, ז). וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרָא אֶל יִרְמְיָהוּ וְאָמַר לוֹ: גַּם תַּנִּין חָלְצוּ שַׁד הֵנִיקוּ גּוּרֵיהֶן (איכה ד, ג). הַתַּנִּין הַזֶּה כְּשֶׁהוּא בָּא לִינֹק אֶת אִמּוֹ, הִיא רוֹאָה אוֹתוֹ מֵרָחוֹק וְחוֹלֶצֶת שָׁדֶיהָ בִּשְׁבִיל שֶׁיִּינַק, וְלֹא יִרְאֶה שָׁדֶיהָ מְכֻסִּין שֶׁלֹּא יִינַק. וּבָנַי לֹא עָשׂוּ כֵן, אֶלָּא כְּשֶׁרָאוּ אוֹתִי נִכְנָס לַבַּיִת, בָּא מְנַשֶּׁה וְהִכְנִיס שָׁם אֶת הַצֶּלֶם, כְּדֵי לְהוֹצִיאֵנוּ מִשָּׁם. בִּתְחִלָּה עָשָׂה לוֹ פַּרְצוּף אֶחָד וְהֶעֱמִידוֹ לַמַּעֲרָב, כִּבְיָכוֹל, הָיְתָה הַשְּׁכִינָה הוֹלֶכֶת לְזָוִית אַחֶרֶת מָקוֹם שֶׁלֹּא נִרְאֶה הַפֶּסֶל. כְּשֶׁרָאָה מְנַשֶּׁה כָּךְ, עָשָׂה לוֹ אַרְבָּעָה פַּרְצוּפִין, שֶׁיִּרְאֶה הַשְּׁכִינָה וְיִסְתַּלֵּק, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס (ישעיה כח, כ). הֱוֵי אוֹמֵר, שֶׁאַף לֹא כְּתַנִּין חָלְצוּ שַׁד. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מָה אֲנִי עוֹשֶׂה כָּאן, אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי (הושע ה, טו). אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֵין כְּתִיב אֶלָּא אֵלֵךְ אָשׁוּבָה. שֶׁאִלּוּ הָיָה כָּתוּב אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה, לֹא הָיְתָה לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל תִּקְוָה. אֶלָּא אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ, יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וַאֲנִי חוֹזֵר. לְכָךְ כְּתִיב: אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי עַד אֲשֶׁר יֶאְשְׁמוּ וּבִקְּשׁוּ פָנַי, בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי (הושע ה, טו). וּמִתּוֹךְ צָרָה הַבָּאָה עֲלֵיהֶם, יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וַאֲנִי חוֹזֵר וִיבַקְּשׁוּ פָנַי, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (דברים ד, ל), וְאַחֲרֵי כֵן אֲנִי מַחֲזִיר לָהֶם שְׁכִינָתִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם אֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה, אֵין נִגְאָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן (ישעיה ל, טו). רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בֵּין עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה וּבֵין אֵין עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַקֵּץ, מִיָּד נִגְאָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה (שם ס, כב). רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אִם אֵין עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה מֵעַצְמָן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲמִיד עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ רַע שֶׁגְּזֵרוֹתָיו קָשׁוֹת כְּהָמָן וּמִשְׁתַּעְבֵּד בָּהֶן, וּמִתּוֹךְ כָּךְ עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יָבוֹא כַנָּהָר צָר, רוּחַ ה' נֹסְסָה בוֹ (שם נט, יט). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל (שם פסוק כ).
במדבר רבה י״ג:ו׳ - הטקסט מספריא
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא, מַהוּ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם נִתְאַוָּה לָדוּר עִם בְּרִיּוֹתָיו בַּתַּחְתּוֹנִים, רְאֵה הֵיאַךְ כְּתִיב בִּבְרִיַּת יוֹם רִאשׁוֹן (בראשית א, ה): וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד, יוֹם רִאשׁוֹן אֵינוֹ אוֹמֵר, אֶלָּא יוֹם אֶחָד, וּכְשֵׁם שֶׁאָמַר יוֹם אֶחָד יֹאמַר יוֹם שְׁנָיִם יוֹם שְׁלשָׁה, אֶלָּא לָמָּה אָמַר יוֹם אֶחָד, שֶׁעַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה יְחִידִי בְּעוֹלָמוֹ נִתְאַוָּה לָדוּר עִם בְּרִיּוֹתָיו בַּתַּחְתּוֹנִים, לֹא עָשָׂה כֵן אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן וְהִשְּׁרָה בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ וּבָאוּ הַנְּשִׂיאִים לְהַקְרִיב, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִכָּתֵב שֶׁבְּיוֹם זֶה נִבְרָא הָעוֹלָם. דָּבָר אַחֵר בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, בַּיּוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן אֵינוֹ אוֹמֵר כָּאן, אֶלָּא בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מַהוּ הָרִאשׁוֹן, לִבְרִיאַת עוֹלָם, מְלַמֵּד שֶׁאֶחָד בְּשַׁבָּת הָיָה, נִמְצֵאתָ אוֹמֵר עֶשֶׂר עֲטָרוֹת נָטַל אוֹתוֹ הַיּוֹם, רִאשׁוֹן לִבְרִיאַת עוֹלָם, רִאשׁוֹן לַכְּהֻנָּה, רִאשׁוֹן לַנְּשִׂיאוּת, רִאשׁוֹן לַשְּׁכִינָה, דִּכְתִיב (שמות כה, ח): וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. רִאשׁוֹן לַעֲבוֹדָה, רִאשׁוֹן לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים, רִאשׁוֹן לְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן לְאִסּוּר בָּמָה, רִאשׁוֹן לַאֲכִילַת קֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן לִירִידַת הָאֵשׁ, דִּכְתִיב (ויקרא ט, כד): וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ וגו':
תניא, ליקוטי אמרים ל״ו - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים.
וְהִנֵּה, לֹא שַׁיָּיךְ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ בְּחִינַת מַעְלָה וּמַטָּה, כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין בְּשָׁוֶה.
אֶלָּא בֵּיאוּר הָעִנְיָן, כִּי קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרֵךְ יָחִיד וּמְיוּחָד, וּמְמַלֵּא כָּל הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבָּרָא בּוֹ הָעוֹלָם, וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ. רַק שֶׁהַשִּׁינּוּי הוּא אֶל הַמְקַבְּלִים חַיּוּתוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁמְּקַבְּלִים עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַבִּים הַמְכַסִּים וּמַסְתִּירִים אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, וְכִדְפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים ״חַיּוֹת״ אֵין רוֹאִין כוּ׳.
וְזֶהוּ עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַל יְדֵי רִיבּוּי הַלְּבוּשִׁים הַמַּסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ, עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחוּמְרִי מַמָּשׁ, וְהוּא הַתַּחְתּוֹן בַּמַּדְרֵגָה, שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכוּפָּל, עַד שֶׁהוּא מָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵן נֶגֶד ה׳ מַמָּשׁ, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״.
וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.
וְלָזֶה נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת עוֹז וְכֹחַ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בְּאוֹר ה׳ הַנִּגְלֶה לֶעָתִיד בְּלִי שׁוּם לְבוּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ [פֵּירוּשׁ, שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה מִמְּךָ בְּכָנָף וּלְבוּשׁ], וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״, וּכְתִיב: ״כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וְגוֹ׳, כִּי ה׳ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְגוֹ׳״.
וְנוֹדָע, שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵימוּת בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִילָּתוֹ
הגהה
וְקַבָּלַת שָׂכָר ﬠִיקָּרוֹ בָּאֶלֶף הַשְּׁבִיﬠִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּלִקּוּטֵי תּוֹרָה מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה:
וְגַם כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים מֵעֵין זֶה, בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, כְּדִכְתִיב: ״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – ״הָרְאֵתָ״ מַמָּשׁ, בִּרְאִיָּה חוּשִׁיִּית, כְּדִכְתִיב: ״וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת״ – ״רוֹאִים אֶת הַנִּשְׁמָע״, וּפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: מִסְתַּכְּלִים לַמִּזְרָח וְשׁוֹמְעִין אֶת הַדִּבּוּר יוֹצֵא אָנֹכִי כוּ׳. וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת וּלְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְכִדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים ״דְּלֵית אֲתַר דְּלָא מַלֵּיל מִינֵּיהּ עִמְּהוֹן כוּ׳״.
וְהַיְינוּ, מִפְּנֵי גִּילּוּי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁהֵן כְּלָלוּת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ, וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ תּוֹרַת חַיִּים״. וְלָכֵן הָיוּ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״שֶׁעַל כָּל דִּבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, אֶלָּא שֶׁהֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לָהֶן בְּטַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים״, וְהוּא טַל תּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא ״עוֹז״, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – טַל תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ כוּ׳״.
רַק שֶׁאַחַר כָּךְ גָּרַם הַחֵטְא וְנִתְגַּשְּׁמוּ הֵם וְהָעוֹלָם, עַד עֵת קֵץ הַיָּמִין, שֶׁאָז יִזְדַּכֵּךְ גַּשְׁמִיּוּת הַגּוּף וְהָעוֹלָם, וְיוּכְלוּ לְקַבֵּל גִּילּוּי אוֹר ה׳, שֶׁיָּאִיר לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת ״עוֹז״. וּמִיִּתְרוֹן הַהֶאָרָה לְיִשְׂרָאֵל – יַגִּיהַּ חשֶׁךְ הָאוּמּוֹת גַּם כֵּן, כְּדִכְתִיב: ״וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה׳״, וּכְתִיב: ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לָבוֹא בְּנִקְרֹת הַצּוּרִים וּבִסְעִיפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ וַהֲדַר גְּאוֹנוֹ וְגוֹ׳״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עוּזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ וְגוֹ׳״:
משנה אבות ה׳ - הטקסט מספריא
בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות. אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות:
עשרה דורות מאדם עד נח. להודיע כמה ארך אפים לפניו. שכל הדורות היו מכעיסין ובאין. עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח עד אברהם. להודיע כמה ארך אפים לפניו. שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם:
עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם. להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום:
עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים. ועשרה על הים. עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים ועשרה על הים. עשר נסיונות נסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר שנאמר (במדבר יד, כב) וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי:
עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש. לא הפילה אשה מריח בשר הקדש. ולא הסריח בשר הקדש מעולם. ולא נראה זבוב בבית המטבחים. ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים. ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה. ולא נצחה הרוח את עמוד העשן. ולא נמצא פסול בעומר. ובשתי הלחם. ובלחם הפנים. עומדים צפופים. ומשתחוים רווחים. ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם. ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים:
עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן. פי הארץ. ופי הבאר. ופי האתון. והקשת והמן והמטה. והשמיר והכתב והמכתב והלוחות. ויש אומרים אף המזיקין. וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו. ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה:
שבעה דברים בגולם. ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה. ואינו נכנס לתוך דברי חבירו. ואינו נבהל להשיב. שואל כענין ומשיב כהלכה. ואומר על ראשון ראשון. ועל אחרון אחרון. ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. ומודה על האמת. וחלופיהן בגולם:
שבעה מיני פורעניות באין לעולם. על שבעה גופי עבירה. מקצתן מעשרין. ומקצתן אינן מעשרין. רעב של בצורת באה. מקצתן רעבים. ומקצתן שבעים. גמרו שלא לעשר. רעב של מהומה ושל בצורת באה. ושלא ליטול את החלה רעב של כליה באה. דבר בא לעולם. על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין. ועל פירות שביעית. חרב בא לעולם. על ענוי הדין ועל עוות הדין. ועל המורים בתורה שלא כהלכה:
חיה רעה באה לעולם. על שבועת שוא. ועל חלול השם. גלות בא לעולם. על עובדי עבודה זרה. ועל גלוי עריות. ועל שפיכת דמים. ועל השמטת הארץ. בארבעה פרקים הדבר מתרבה. ברביעית. ובשביעית. ובמוצאי שביעית. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה. ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית. בשביעית. מפני מעשר עני שבששית. ובמוצאי שביעית. מפני פירות שביעית. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה. מפני גזל מתנות עניים:
ארבע מדות באדם. האומר שלי שלי ושלך שלך. זו מדה בינונית. ויש אומרים זו מדת סדום. שלי שלך ושלך שלי. עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך. חסיד. שלי שלי ושלך שלי. רשע.
ארבע מדות בדעות. נוח לכעוס ונוח לרצות. יצא שכרו בהפסדו. קשה לכעוס וקשה לרצות. יצא הפסדו בשכרו. קשה לכעוס ונוח לרצות. חסיד. נוח לכעוס וקשה לרצות. רשע:
ארבע מדות בתלמידים. מהר לשמוע ומהר לאבד. יצא שכרו בהפסדו. קשה לשמוע וקשה לאבד. יצא הפסדו בשכרו. מהר לשמוע וקשה לאבד. חכם. קשה לשמוע ומהר לאבד. זה חלק רע:
ארבע מדות בנותני צדקה. הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים. עינו רעה בשל אחרים. יתנו אחרים והוא לא יתן. עינו רעה בשלו. יתן ויתנו אחרים. חסיד. לא יתן ולא יתנו אחרים. רשע:
ארבע מדות בהולכי לבית המדרש. הולך ואינו עושה. שכר הליכה בידו. עושה ואינו הולך. שכר מעשה בידו. הולך ועושה חסיד. לא הולך ולא עושה. רשע:
ארבע מדות ביושבי לפני חכמים ספוג. ומשפך. משמרת. ונפה. ספוג. שהוא סופג את הכל. משפך. שמכניס בזו ומוציא בזו. משמרת. שמוציאה את היין וקולטת את השמרים. ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת:
כל אהבה שהיא תלויה בדבר. בטל דבר. בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר. אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר. זו אהבת דוד ויהונתן:
כל מחלוקת שהיא לשם שמים. סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים. אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהוא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים. זו מחלוקת קרח וכל עדתו:
כל המזכה את הרבים. אין חטא בא על ידו. וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו. שנאמר (דברים לג, כא) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו שנאמר (מלכים א' טו, ל) על חטאות ירבעם (בן נבט) אשר חטא ואשר החטיא את ישראל:
כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו. מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע. מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע. תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבאין שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. אבל תלמידיו של בלעם הרשע. יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת שנאמר (תהלים נה, כד) ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך:
יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר. וקל כנשר. ורץ כצבי. וגבור כארי. לעשות רצון אביך שבשמים. הוא היה אומר עז פנים לגיהנם. ובשת פנים לגן עדן. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך.
הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא. בן עשר למשנה. בן שלש עשרה למצות. בן חמש עשרה לתלמוד. בן שמונה עשרה לחופה. בן עשרים לרדוף. בן שלשים לכח. בן ארבעים לבינה. בן חמשים לעצה. בן ששים לזקנה. בן שבעים לשיבה. בן שמונים לגבורה. בן תשעים לשוח. בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם.
בן בג בג אומר הפוך בה. והפוך בה. דכולה בה. ובה תחזי. וסיב ובלה בה. ומינה לא תזוע. שאין לך מדה טובה הימנה:
בן הא הא אומר לפום צערא אגרא:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.

