לקוטי שיחות כרך ז ויקרא שיחה א
מקור מפורש
בעמוד זה
23 כי כל המצות (גם אלו שנתלבשו בשכל, וגם אלו שבין אדם לחבירו) ענינם הוא רצון העליון. ועיין בקונט' "ענינה של תורת החסידות" (נדפס בסוף כרך א' ד"ספר הערכים – חב"ד") סעיף יד, שזהו הטעם על האיסור (זח"ג קיט, א. וראה – קונט' הנ"ל הערה 73) לעכב פקדונו של חבירו בשביל החובות שהמפקיד חייב לו – כי מכיון שגם המצות שבין אדם לחבירו, ענינם הוא רצון העליון, הרי מטרת המצוה דהשבת הפקדון היא [לא רק בשביל טובת המפקיד, כ"א] מצות ההשבה גופא. עיי"ש בארוכה. וע"פ המבואר שם ס"י (וראה זהר הנ"ל) השייכות של איסור זה לענין "מודה אני כו' שהחזרת בי נשמתי" – י"ל (בה"יינה של תורה" שבפרש"י) שזהו הטעם למ"ש רש"י "שתדע בו נשמה" [ולא "נפש" – כלשון הכתוב], כי בזה מרמז טעם איסור העכבת הפקדון גם כשהמפקיד חייב לו כו' (שי"ל, שגם זה נכלל ב"וכחש גו' בפקדון"). ולהעיר מכלי יקר כאן. – (משיחת ש"פ ויקרא תש"ל)
פתיחה בהקשר