אגרות קודש כרך כז י'שע
מקור מפורש
בעמוד זה
11 אין . . פשוטו שבת סג, א. וש"נ.
"געבורט" און אָנהויב ראה יחזקאל טז ובמפרשים שם. וראה מכתב דר"ח ניסן, תשל"ב.
עולם קטן זה האדם תנחומא פקודי ג. תקו"ז תס"ט (ק, ב).
עצם . . להיטיב ראה עמק המלך שער שעשועי המלך רפ"א. שער היחוד והאמונה רפ"ד. וראה ד"ה אתה אחד לאדמו"ר האמצעי (ברוקלין, תשכ"ה) ע"ד.
אדם לעמל יולד איוב ה, ז. וראה סנה' צט, ב. ד"ה אדם לעמל, תרפ"ט [סה"מ תרפ"ט ע' 218 ואילך].
לעמל ואף שלא ראה עמל בישראל שאין עבודתם בבחי' עמל כלל (לקו"ת בלק עב, א) הרי ביעקב צ"ל עמל ובכאו"א ישנו בחי' יעקב (לקו"ת שם). ולהעיר מסד"ה והי' כי תבוא, תרס"ו [המשך תרס"ו ע' שמ].
צו האָרעוואַניע אולי אפ"ל שלכן גם בריאות האדם תלוי' בזה ש"יענה גופו וייגע כל יום בבוקר כו'" (רמב"ם הל' דעות פ"ד ה"ב), וראה ב"ר (פל"ט, ח) בשעה שהי' אברהם מהלך כו'.
לעבדה ולשמרה בראשית ב, טו ובראב"ע שם (אבל ראה שם בתיב"ע. וככה – תרל"ז פי"ח).
נאַטור פון אַ מענטש'ן ועד שאדם רוצה בקב שלו מט' קבין של חברו (ב"מ לח, א)*.
הוספה לאחר זמן:
*) לכאורה אפשר להקשות: הרי טבע זה שבאדם (שמתענג דוקא כשמשיג את הדבר בעמל ויגיעה) אינו מוכרח מצד עצמו, ורק לפי שכן הטביע (וברא) הקב"ה . וא"כ הדרא קושיא לדוכתה: מכיון שהקב"ה הוא עצם הטוב, למה לא ברא את האדם באופן שיתענג גם כשמקבל מתנת חנם , ואז לא הי' צריך לעמל ויגיעה?
והביאור בזה: תכלית ושלימות הטוב הוא שהאדם יגיע לא רק לשלימות הכי אפשרית שבגדר הנבראים אלא שיעלה לדרגת דומה לבוראו (ולהעיר מב"ר פצ"ח, ג: מה הקב"ה בורא עולמות אף אביכם בורא עולמות) ולכן רצה הקב"ה שהאדם ישיג את עניניו לא מן המוכן, כ"א ע"י עשי' ועבודה, בכדי שיהי' [לא רק בשלימותו של "מקבל", שלימות של נברא , אלא גם] "משפיע" (מהווה), דומה לבורא . (ועד שעי"ז ייעשה (כלשון חז"ל שבת קיט, ב) "שותף להקב"ה במעשה בראשית ", בכל הבריאה).
וזהו עצמו הטעם לטבע הנ"ל – מה שאין האדם מתענג כשמקבל מתנת חנם. ואדרבא מתבייש בזה, "נהמא דכסופא " – כי תפקידו ושלימותו הוא שיהי' לא "מקבל" כ"א דומה "לבורא". (משיחת י"א ניסן תשל"ב).
שותף להעיר ממחז"ל (שבת קיט, ב): כל המתפלל כו' כאילו נעשה שותף להקב"ה במע"ב. וראה או"ת להה"מ בראשית ד"ה כל האומר ויכולו**.
**) אעפ"י שבגמ' שבת שם איתא שנעשה שותף ע"י אמירה בלבד (ולא ע"י עמל ויגיעה) – הרי אמרו שם כאילו נעשה, משא"כ ע"י יגיעה ועמל י"ל שנעשה שותף ממש. וכאילו – אפשרי גם ע"י אמירה לבד שהרי גם במע"ב לא בעמל בראם הקב"ה כ"א בעשרה מאמרות (אלא שדיבור הקב"ה חשיב מעשה) [וראה אוה"ת בראשית כרך ג' ע' 1012 סעיף ג' ואילך דמפרש מהי ואיך היא שותפות זו, ומש"כ שם "נעשה שותף להקב"ה ממש " – ממש קאי על הקב"ה ולא שותף ממש].
נהמא דכסופא ראה ירוש' (ערלה פ"א ה"ג): דאכיל מן חברי' בהית (בוש) מסתכל בי' (וראה לקו"ת צו ז, ד). להעיר ממ"מ להב"י בראשית מהדו"ק ד"ה אור ליה"ש יד לטבת.
בהוציאך . . הזה שמות ג, יב.
תעבדון להעיר מתו"א משפטים (עו, א): יעבוד הוא לשון כו'.
יציאת מצרים . . אַ מתנה ראה ד"ה החודש הזה, ה'ש"ת סופ"ח (ושם שכן תהי' הגאולה העתידה).
געווען דער זכות שמו"ר (פ"ג, ד) הובא בפרש"י עה"ת שם.
אדם . . האדמה בראשית (ב, ז).
אדם – אדמה לעליון עשרה מאמרות מ' אם כל חי ח"ב סל"ג. של"ה (כ, ב ועיי"ש שא, ב).
אין . . בנסו ראה נדה לא, א. ובזח"ג (ר, סע"ב) בכל יומא.
ומלך . . כלל כי "הנשיא הוא הכל" (רש"י חוקת כא, כא). וברמב"ם (מלכים פ"ג, ה"ו) שלבו הוא לב כל קהל ישראל. ובשו"ת הרשב"א (ח"א סקמ"ח): המלך כציבור שהציבור וכל ישראל תלויין בו. ובאגה"ק רסכ"ט שמצות התלויות במלך "הוא מוציא כל ישראל כי הוא כללות כולם כו'" – והרי במצות אלו ישנם התלויות בחכמתו, בינתו כו' ועד במעשה שלו. וס"ת שיוצאת ונכנסת עמו (סנה' כא, ב) – ה"ז פרט מצוה שבגופו.
ממעי . . תחייני תהלים עא, ו-כ.
זאָגט דער מדרש ע"ד הדרש נוסף על הפשט, שהרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו – וראה מפרשי התהלים שם.
מדרש תהלים (באָבער – ע"פ כת"י) שם.
גאולה . . פון דעם פרט . . כלל ששייכים זל"ז וכתורת הבעש"ט (תולדות יעקב יוסף ריש דברים).
מעשינו . . הגלות . . תכלית השלימות ראה תניא רפל"ז. לקוטי לוי יצחק בהערות שם.
השלימות פון דער גאַנצער וועלט . . על ידי משיח ישעי' יא, ו-ט. וראה עבודת הקודש ח"ב פל"ח מש"כ בדברי הרמב"ם בזה (מלכים רפי"ב). ד"ה כי פדה (אוה"ת בראשית סח"ג).
כימי . . נפלאות מיכה (ז, טו). באוה"ת שם.
פתיחה בהקשר