שיוך לסעיף
שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות ברכת הפירות רו דין הפסק וטעות בברכת הפירות ט
מקור מפורש
בסעיף זה
סעיף ז
מג שו"ע יו"ד סי' יט ס"ז - אפילו לענין שחיטה.
פתיחה בהקשר
שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות ברכת הפירות רו דין הפסק וטעות בברכת הפירות ט
מקור מפורש
בסעיף זה
סעיף ז
מט רמ"א שם. שו"ע יו"ד סי' יט ס"ז.
פתיחה בהקשר
שולחן ערוך קו"א אורח חיים חלק ב סימן רסג (ה)
מקור מפורש
בסעיף זה
סעיף ג
עב סי' ד. הובא בטור ושו"ע יו"ד סי' יט ס"ג.
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"ה (סי' תעב-תפו) תעד על כוס שני אין מברכין
מקור מפורש
בסעיף זה
סעיף ח
637 כדאמרינן חולין פז, רע"א (הכי אמר רב כיון דאמר הב ליבריך איתסר ליה למשתי חמרא ... משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר).
והיינו דלא הוי הפסק אלא במקום שיש שניהם: (א) היסח הדעת משתיה. (ב) אי אפשר לשתות ולדבר כאחד. כדלעיל סי' קצ ס"א (לפי שברכת המזון היא סילוק והיסח הדעת למה שלפניה, וגם אי אפשר לשתות ולאכול בעודו מברך).
משא"כ כשיש רק הטעם הב' בלבד לא הוי הפסק, כמבואר בתוס' קב, א ד"ה ועקרו (דדוקא גבי ברכת המזון אמרינן הכי דהוי הפסק וגמר סעודה, אבל תפלה, אע"ג דמיכל וצלויי בהדי הדדי לא אפשר אין בכך כלום). וברא"ש שם (אבל אם עמד להתפלל באמצע הסעודה אפילו הגיע זמן המנחה ואין שהות לו לגמור סעודתו ולהתפלל שחייב להפסיק ואי אפשר לו לאכול עד שיתפלל ואפ"ה לא הוי הפסק).
וכן כשיש רק טעם הא' בלבד לא הוי הפסק, כמבואר בחולין פו, ב (א"ר חנינא מודה היה רבי יהודה לענין ברכה (על השחיטה אין צריך לברך לאחר כסוי, רש"י) שאינו מברך אלא ברכה אחת ... מאי שנא מתלמידי דרב ... אמרו ליה הב ליבריך, הדור אמרו ליה הב לישתי, אמר להו רב ייבא סבא הכי אמר רב כיון דאמר הב ליבריך איתסר ליה למשתי חמרא, הכא נמי כיון דאיטפל ליה לכסוי איחייב ליה לברכה. הכי השתא התם משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר, הכא אפשר דשחיט בחדא ומכסי בחדא).
וכן נפסק בשו"ע יו"ד סי' יט ס"ח (היה שוחט חיה או עוף ודעתו לשחוט עוד, ושכח וכיסה ובירך, כשחוזר לשחוט אין צריך לחזור ולברך על השחיטה, שאין הכסוי הפסק).
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ב (סי' רנג-רסו) רסג מי ומי המדליקין ואם טעו ביום המעונן
מקור מפורש
בסעיף זה
סעיף ג
1725 סי' ד (ומצאתי כתוב בשם ר"ת שעל כיסוי אחרון אין צריך לברך, כי ברכת כיסוי הראשון עולה גם לכיסוי אחרון ... כדתניא בתוספתא עשרה בני אדם שעושין מצוה אחת אחד מברך לכולן, כל שכן יחיד העושה מצוה אחת שתי פעמים בלא היסח הדעת, שאינו מברך אלא פעם אחת).
ונפסק בטור ושו"ע יו"ד סי' יט ס"ג (שנים שוחטין שני בעלי חיים, יכול לברך הא' להוציא חבירו).
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות תשרי הלכות ראש השנה (סי' תקפב-תרג) תקצב תפלת מוסף בקול רם וסדר התקיעות
מקור מפורש
בסעיף זה
סעיף ה
595 סעיף יח (אסור להפסיק בדיבור בין תפילין של יד לתפילין של ראש, ואם הפסיק, אזי אין ברכת תפילין של יד עולה לתפילין של ראש וצריך לברך על תפילין של ראש).
*
שיטה נוספת הובאה בשו"ע יו"ד סי' יט ס"ה (אם רוצה לשחוט הרבה, צריך ליזהר שלא לדבר בין שחיטה לשחיטה בדבר שאינו מצרכי השחיטה. ואם דיבר, צריך לכסות דם שחיטה ראשונה ולברך פעם אחרת על השחיטה ... ויש אומרים דשיחה בין שחיטה לשחיטה לא הוי הפסק).
ונתבארה שיטה זו בט"ז שם ס"ק ט (סבירא להו דשאני בין תפילין לתפילין, דב' מצות של חובה הם, וכיון שהתחיל בהם אין בדין שיפסוק ויתעסק בשיחה, אבל הכא דאי בעי שחיט ואי בעי לא שחיט, לא מחייב לחזור ולברך, והוה כמו שח באמצע סעודה ... וכיון שלא הכריע בשו"ע, קי"ל כיש אומרים אלו דספק ברכות להקל. ועל כן צריך ליזהר שלא ידבר בין שחיטה לשחיטה שלא יביא עצמו לידי ספק).
ואף שחולק עליו בש"ך שם ס"ק ז (והסכמת הפוסקים דהוי הפסק וצריך לחזור ולברך).
מכל מקום בזמנינו קשה מאד ליזהר בזה, שהשוחטים עוסקים במלאכתם בבית השחיטה כל היום, וקשה ליזהר משיחה במשך כל היום, וכל יום ויום, ומקילים בזה כדעת הט"ז.
*
ולכאורה תלוי בזה גם דין הלובש טלית קטן בבוקר בברכת על מצות ציצית, ואחרי שבא לבית הכנסת לובש טלית גדול, והפסיק ביניהם, אם צריך לברך שוב על טלית גדול.
והרי גם טלית אינה מצות חובה, כדלעיל סי' כד ס"א (אף על פי שאין אדם חייב לקנות טלית בת ד' כנפות כדי שיתחייב בציצית, אלא דוקא אם רוצה להתלבש בטלית בת ד' כנפות חייב להטיל בה ציצית. מכל מקום טוב ונכון להיות כל אדם זהיר וזריז ללבוש טלית מצוייצת).
וכבר הובא לעיל מסי' ח סכ"א (ואם לובשן כולם זה אחר זה ... אם הפסיק ביניהם בשיחה או בדברים אחרים, צריך לברך על כל אחד ואחד). והוא כדעת הש"ך שהובאה לעיל, שגם במצוה שאינה חובה (הסכמת הפוסקים דהוי הפסק וצריך לחזור ולברך).
נמצא שהלובש טלית קטן ואחר כך מתעטף בטלית גדול, יברך שוב. אמנם נהוג כדלעיל סי' ח ס"כ (יברך על הטלית שלובש אחר כך, ויכוין במחשבתו לפטור גם את זאת שלבש כבר). ובפסקי הסדור הלכות ציצית (מברך על טלית גדול, ויכוין לפטור גם את זה). ובאגרות קודש חט"ז אגרת ו'מה (וכבר פסקו, בלאו הכי, אשר הלובש טלית גדול – בעת ברכתו עליו יכוון לפטור את הטלית קטן). ונתבאר בדובר שלום ע' כג.
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום השכמת הבוקר וציצית הלכות ציצית ח הלכות ציצית ועטיפתו
מקור מפורש
בסעיף זה
סעיף ז
1010 תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:
בפנים סכ"א נתבאר, שאם לא הי' דעתו בתחלה על הטלית השני, הוי כמפסיק, וצריך לברך על השני. אבל אם הביאו לו הטליתות האחרים לפני שגמר ללבוש הראשונים, לא יחזור ויברך על האחרים.
ואף שלפום ריהטא נראה מהט"ז שבכל אופן לא יחזור ויברך על האחרים, ולפום ריהטא נראה מהמ"א שבכל אופן יחזור ויברך. מכל מקום נראה יותר שאינם חולקים, ועיקר החילוק הוא כאמור לעיל.
ואף אם נאמר שהמ"א חולק על הט"ז, יש לנו לפסוק כהט"ז (שתלוי אם עדיין נשארו מהבגדים שבירך עליהם), וכמו בשחיטה, שנפסק בשו"ע יו"ד סי' יט ס"ז (וכששוחט הרבה עופות ומביאין לו עוד עופות, אם כשמביאים יש לפניו עוד עופות שלא נשחטו, נפטר בברכה אחת, אך אם גמר לשחוט כל שהיו לפניו והביאו לו אחרים, חייב לברך).
ואף שהמ"א מחלק בין שחיטה ללבישה (אף על גב דגבי שחיטה יש אומרים דאין צריך לברך. היינו משום דסוברין יש קבע לשחיטה כל זמן שעוסק בה, דרגילין להביא יותר ... משא"כ בלבישה דהוי נמלך).
היינו רק לפי דעת בעל העטור, דמיירי ביה המ"א. אמנם הסכימו האחרונים "לחלק בין שחיטה למילה"; דלא כבעל העיטור, וכיון שלגבי שחיטה קיי"ל "דאין לברך כשעדיין מונחים לפניו מהראשונים, אם כן הוא הדין נמי גבי ציצית, וכמו שכתב הט"ז".
*
נמצא למסקנא, שאין אומרים דרכו של אדם לימשך ולהרבות, אלא באכילה, כדלקמן סי' רו ס"ט (ואם הביאו לפניו מאותו המין ממש, אף אם כבר אכל הראשון כולו אין צריך לחזור ולברך, אלא אם כן הוא נמלך ממש, אבל בסתם אינו עושה היסח הדעת ממין זה שהיה לפניו בשעת הברכה להיות נמנע מלאכלו עוד כשיביאו לפניו, לפי שדרכו של אדם להמשך באכילה ולהרבות בה מאחר שהתחיל בה).
משא"כ שחיטה, דינה כמילה ולבישה, שאין אומרים בהם שדרכו לימשך ולהרבות בהם (דלא כבעל העטור שמשוה שחיטה לאכילה).
אלא שאם יש עדיין לפניו ממה שבירך עליו, אזי אומרים בכולם שאין כאן היסח הדעת, הן במילה והן בשחיטה והן בלבישה. ואף אם אינו ממש אותו מין, כמו גבי אכילה שיתבאר לקמן שם (אבל אם יש עדיין לפניו ממין הראשון כשהביאו לפניו מין אחר הדומה להראשון, כגון ששניהם מיני פירות או ששניהם מיני משקין, אין צריך לחזור ולברך עליו, שכל זמן שהוא עוסק באכילת או שתיית הראשון, אינו עושה היסח הדעת מן הסתם).
פתיחה בהקשר