שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"ד (סי' תנג-תסז) תסח שלא לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות
מקור מפורש
בסעיף זה
סעיף ד
1842 שלא כל ההלכות שוות לענין מסייע אין בו ממש:
(א) לעיל סי' שמ ס"ב (אשה ששכחה מערב שבת ליטול הצפרנים ובשבת הוא ליל טבילתה יש מי שמתיר לה לומר לנכרית לחתכן לה ... יש אומרים ... תאמר לה ליטלן ביד או בשינים שזהו שבות דשבות). היינו שכשאומרת לנכרית ליטול צפרניה באופן שאינו אסור אלא מד"ס, אין בזה אלא שבות דשבות, שהתירו במקום מצוה של טבילת מצוה.
ועל זה ממשיך ומבאר לעיל שם (ואף שהיא מטה אצבעותיה אליה ומסייעה עמה קצת, אין בכך כלום שמסייע אין בו ממש).
והיינו כמבואר בשבת צג, א-ב (אמר מר זה יכול וזה אינו יכול דברי הכל חייב ... זה שיכול, דאי זה אינו יכול מאי קא עביד ... מסייע אין בו ממש ... אמר רבינא אף אנן נמי תנינא קיבל בימין ושמאל מסייעתו עבודתו כשרה ואמאי הא קא מסייע בהדי הדדי, לאו משום דאמרינן מסייע אין בו ממש שמע מינה).
(ב) למרות זאת קיי"ל שגם הניקף חייב, כדאמרינן במכות כ, ב (תני תנא קמיה דרב חסדא אחד המקיף ואחד הניקף לוקה ... מני רבי יהודה היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ... רב אשי אומר במסייע ודברי הכל). וכן נפסק בשו"ע יו"ד סי' קפא ס"ד (גם הניקף חייב אם סייע בדבר שמטה עצמו אליו להקיפו).
ולכן גם בנידון נטילת הצפרנים על ידי נכרית, פסק הט"ז ביו"ד סי' קצח ס"ק כא (שאע"פ שהעובדת כוכבים חותכת מכל מקום אותה ישראלית מסייעת לה על ידי שמטה לה את ידיה, וכאילו היא עושה מלאכה זו).
ולדידן דקיי"ל שבנטילת הצפרנים מסייע אין בו ממש, נתבאר טעם החילוק ביניהם בנקודת הכסף שם (דדוקא בהקפה, דאחד המקיף ואחד הניקף במשמע, וכדפירש"י באלו הן הלוקין דף כ ע"ב דשמעינן לקרא הכי לא תקיפו, לא תניח להקיף, אי נמי מדאפקיה בלשון רבים, משמע דאתרי אזהר רחמנה ניקף ומקיף עכ"ל, אלא דבאינו מסייע פטור משום דהוי לאו שאין בו מעשה ובמסייע חייב, וכדאיתא בש"ס התם, אבל בשאר אזהרות לא שייך לומר דחייב משום מסייע, דמסייע אין בו ממש).
ובאמת מבואר חילוק זה בריטב"א שם, הובא בחידושי צמח צדק מח, רע"א (והיינו דאמר רב אשי במסייע ודברי הכל, דכיון דמסייע הא עביד מעשה, אבל לענין לאו בלא מלקות, אפילו בלא מסייע נמי עובר בלאו). וראה אשכבתא דרבי ע' 37 בשוה"ג.
(ג) ומכל מקום מסיים רבינו לעיל שם (אלא שהחכמים גזרו עליו גזרה שמא יבא לעשות בעצמו).
ומבוארים הדברים יותר, לענין העומד ברשות היחיד וחפץ בידו, ופשט העני ידו לפנים ולקח מתוך ידו, שמבואר לעיל סי' שמז ס"ג (אבל זה שניטל החפץ ממנו פטור ומותר משום איסור שבת, שהרי לא עשה כלום, אבל אסור מן התורה משום שמכשיל את חבירו ונותן לו חפץ להוציאו מרשות לרשות ועובר על לפני עור לא תתן מכשול, ואם החפץ היה מונח בענין שאף אם לא היה נותנו לו היה יכול ליטלו בעצמו אינו עובר על לפני עור מן התורה, אבל מדברי סופרים אסור ליתנו לו ... מפני שמסייע לעוברי עבירה, ולכן אסור להושיט למומרין דבר איסור אפילו יכול המומר ליטלו בעצמו).
והיא משנה בגיטין סא, א (שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה). וברייתא בע"ז נה, ב (שאסור לסייע ידי עוברי עבירה).
והנה כל זה הוא במסייע לישראל שרוצה לעשות איסור, משא"כ כאן כשהיא מצוה לנכרית ליטול צפרניה לפני טבילה, באופן המותר, הרי אין שייך טעם איסור זה במסייעת. ועל כן כתב רבינו כאן טעם האיסור "שהחכמים גזרו עליו גזרה שמא יבא לעשות בעצמו".
ואין להקשות מדוע כתב רבינו בסי' שמז טעם האיסור "מפני שמסייע לעוברי עבירה", כי באמת יש שם ב' הטעמים לאיסור, ולכן כתב טעם העיקרי ש"מסייע לעוברי עבירה". משא"כ כאן בצפרנים ליכא אלא טעם אחד לאיסור, ולכן כתב טעם האיסור "שמא יבא לעשות בעצמו".
ומקור איסור זה מד"ס מוכיח בארוכה בשו"ת חכם צבי (סי' פב), ומסיים: "לכן נראה לי דודאי מסייע אין בו ממש מדאורייתא, הא מדרבנן מיהא אסירא".
ולפי זה יוקשה מדוע התירו לה לסייע לנכרית ליטול צפרניה, הרי מדרבנן עכ"פ אסור. ומבאר רבינו לעיל שם (ואף מדברי סופרים אין איסור לסייע אלא לעושה מלאכה גמורה, או לדבר האסור משום שבות שלא במקום מצוה, אבל במקום מצוה לא גזרו על הסיוע, כמו שלא גזרו על האמירה לנכרי, לפי שהוא אינו עושה כלום, ואף בסיוע אינו עושה מאומה שמסייע אין בו ממש באמת, אלא שהחכמים גזרו עליו גזרה שמא יבא לעשות בעצמו).
והמקור לזה הוא ביצה כב, א (אמימר שרי למכחל עינא מנכרי בשבתא, איכא דאמרי אמימר גופיה כחל עינא מנכרי בשבתא. אמר ליה רב אשי לאמימר מאי דעתיך דאמר עולא בריה דרב עילאי כל צרכי חולה עושין על ידי נכרי בשבת, ואמר רב המנונא כל דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה, הני מילי היכא דלא מסייע בהדיה אבל מר קא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח. אמר ליה איכא רב זביד דקאי כותך, ושניי ליה (ופרקתי לו, רש"י) מסייע אין בו ממש).
והיינו, שאף שכבר למדנו שמסייע אין בו ממש, מכל מקום מדברי סופרים הי' לנו לאסור כאן מסייע. ותירץ לו, שגם כאן מסייע אין בו ממש, שכמו שהתירו כאן לומר לנכרי לעשות, כמו התירו לו לסייע.
וכן מבאר רבינו הלכה זו, לעיל סי' שכח סכ"א (כשעושה לו הנכרי מותר לחולה לסייעו קצת ... שמסייע אין בו ממש כל שהיה יכול הנכרי לעשותו בלבדו בלא סיוע הישראל ... ואע"פ שהמסייע למלאכה גמורה הוא שבות גמור מדברי סופרים כמ"ש בסי' שמ"ו, ואף כשמסייע לשבות עכ"פ הוא שבות דשבות, מכל מקום כאן כיון שהתירו שבות אמירה לנכרי לצורך החולה הוא הדין שיש להתיר שבות הסיוע, כיון שיש בו גם כן צורך החולה).
ועל פי כל זה מסיק רבינו כאן "שמסייע אין בו ממש לענין זה", שהרי גם כאן התירו להסתפר על ידי נכרי, וכמו שהתירו כאן האמירה לנכרי, כך התירו כאן גם הסיוע.
(ד) אמנם מצינו במקום אחד שהגמרא מסתפקת אם מסייע יש בו ממש, ומחמירה מספק, כמבואר בברכות נא, א (ונותנו לימין. א"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן ראשונים שאלו שמאל מהו שתסייע לימין, אמר רב אשי הואיל וראשונים איבעיא להו ולא איפשט להו אנן נעבד לחומרא).
ולכאורה דבר זה טעון ביאור, מדוע "איבעיא להו ולא איפשט"? הרי כבר הובא לעיל שבעיא זו איפשטא במסכת שבת צג, ב (אמר רבינא אף אנן נמי תנינא קיבל בימין ושמאל מסייעתו עבודתו כשרה ואמאי הא קא מסייע בהדי הדדי, לאו משום דאמרינן מסייע אין בו ממש שמע מינה).
ומהו אם כן החילוק בין שמאל מסייע לימין בקבלת הדם מהקרבן, דאיפשטא "דאמרינן מסייע אין בו ממש שמע מינה", לבין שמאל מסייע לימין בכוס של ברכה, אשר "שאלו שמאל מהו שתסייע לימין ... איבעיא להו ולא איפשט להו, אנן נעבד לחומרא".
ובאמת הובאו בזה ב' דעות לעיל סי' קפג ס"ז (כשיתחיל לברך נוטלו בימינו לבדו ... ולא יסייע כלל בשמאל, אפילו לסמוך בה ימינו, שאין השמאל נוגעת בכוס כלל. ויש מתירים לתמוך הימין בשמאל. ויש להחמיר, אם לא לצורך כגון שהכוס גדול).
והיינו שלפי דעה הב' המתרת, לא אסרו אלא כשיד שמאל נוגעת בכוס להחזיקה, ולכן גרע יותר משמאל מסייעת בימין לקבל הדם מהקרבן. משא"כ כשיד שמאל אינה נוגעת בכוס, אלא מסייעת ביד ימין, מותר גם כאן.
אמנם לדעה הא', שאוסרת גם כשיד שמאל מסייעת ליד ימין להחזיק הכוס, באמת בזה צריך ביאור, מהו טעם החילוק בין כוס של ברכה לבין קבלת דם הקרבן.
והנה דעה הב' הוא הרמ"א סי' קפג ס"ד (והיינו דוקא שלא תגע השמאל בכוס, אבל אם נותן השמאל תחת הימין לסייעה מותר).
ובמ"א (שם ס"ק ו) מביא הוכחה הנ"ל מהגמרא בשבת, אבל מסיים: "ובטור כתוב שמאל מהו שתסייע לימין, פירוש לסומכה בשמאלו ... ואם כן גם זה אסור, ולכן יש להחמיר אם לא לצורך". ולפי דעה זו יש לעיין מהו טעם ההפרש בין כוס של ברכה לבין קבלת דם הקרבן. ואולי הטעם שחומרה זו היא מדרבנן, ואין שבות במקדש.
וכאן יש פרט מעניין, שמי שאסר בגמרא כאן (ברכות נא, א) לסייע בשמאל, הוא רב אשי. ומי שאסר בגמרא ביצה (כב, א) לסייע לנכרי לכחול העין בחולי קצת, הוא גם רב אשי. ומי שאמר בגמרא מכות (כ, ב) שניקף חייב מטעם מסייע, הוא גם רב אשי. ומי שהוכיח בגמרא שבת (צג, ב) שמסייע אין בו ממש, הוא גם רב אשי; לומר לך שאין כל סתירה בין כל ההלכות האלו, וכפי שנתבאר, שכל אחת מהן היא הלכה מיוחדת שיש בה טעם לאסור או להתיר.
(ה) שוב מצינו, שגם במקום ששלושת הטעמים האלו אינם שייכים, לפעמים מסייע יש בו ממש לכאורה. והוא לעיל סי' יא ס"ד, לענין טוויית ושזירת הציצית על ידי ישראל דוקא (טוון נכרי או ששזר אפילו ישראל עומד על גביו ואומר לו שיעשה לשם ציצית פסולין, דנכרי אדעתיה דנפשיה קעביד ואינו חושש לדברי הישראל, אלא אם כן מסייע הישראל מעט). הרי שמסייע מועיל שיקרא כאילו הישראל עצמו טווה או שזר אותן.
וכן מצינו לענין עיבוד הקלף לתפלין לעיל סי' לב סי"ב (אם עיבדו נכרי יש פוסלין ... ויש מכשירין כשישראל עומד על גביו ואומר לו שיעבדנו לשמו ... ומכל מקום לכתחילה צריך לסייעו קצת בעיבודה וכן נוהגים במדינות אלו). הרי גם בזה מועיל כשהישראל מסייע.
אמנם מצינו הלכה גם לענין מצות, ושם נתפרש שאין הטעם בזה, שמה שהישראל מסייע הרי כאילו הוא עצמו עשאו, אלא שבזה משערים אנו שהנכרי עושה על דעת הישראל, כדלעיל סי' תס ס"א (אם באחד מהעסקים הללו נתעסק נכרי ... אין אדם יוצא בה לפי שהנכרי אינו שומע בקול ישראל המזהירו והוא עושה על דעת עצמו ואינו מתכוין לשם הפסח ... ויש חולקין על זה ... והעיקר כסברא הראשונה ומכל מקום בשעת הדחק ... וגם הוא יסייע קצת בלישתה, שאז עושה הנכרי על דעת הישראל המסייעו ולא על דעת עצמו), ושם נסמן (הערה 16).
(ו) מכל מקום מבואר בקונטרס אחרון (סי' רסג סק"ג ד"ה ולא דמי): "אע"פ שמסייע אין בו ממש, עיין סי' שכ"ח ס"ג, אפשר דלענין ברכה מהני אפילו סיוע בעלמא".
ובאגרות-קודש (חכ"ט אגרת יא'סה) לומד זאת הרבי מדין ניקף, לענין מי שאחר מניח לו תפלין אם צריך לברך (ולפענ"ד מברך בקל וחומר מניקף, דכיון שמזמין השערות מחויב מלקות מן התורה (מכות כ, ב), ופשיטא דבנדון דידן מברך ואין חשש שם שמים לבטלה).
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ו (סי' שכג-שדמ) שמ כמה דינים מדברים האסורים בשבת כעין תולדות מאבות
מקור מפורש
בסעיף זה
סעיף ד
1710 כי
אף דאמרינן במכות כ, ב (תני תנא קמיה דרב חסדא אחד המקיף ואחד
הניקף לוקה ... מני רבי יהודה היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ... רב אשי
אומר במסייע ודברי הכל). וכן נפסק בשו"ע יו"ד סי' קפא ס"ד (גם
הניקף חייב אם סייע בדבר, שמטה עצמו אליו להקיפו).
ועל פי זה מסיק הט"ז
ביו"ד סי' קצח ס"ק כא (שאע"פ שהעובדת כוכבים חותכת, מכל מקום אותה
ישראלית מסייעת לה על ידי שמטה לה את ידיה, וכאילו היא עושה מלאכה זו). וכן לענין
הוצאת השן על ידי נכרי, מסיק הט"ז בסי' שכח ס"ק א (ולי
צ"ע בזה, דהא עכ"פ הישראל מסייע לזה במה שיוציא העכו"ם השן, ומאי
שנא מניקף פרק בתרא דמכות דאמרינן דחייב ... ועל כרחך צריכים אנו לחלק ביניהם,
דההיא דאמימר לא עביד שום מעשה, דכבר עיניו הם פתוחות, אלא שהוא מסייע עמו בשעה
שהוא עושה המלאכה ... ואם כן הכי נמי בזה שפותח פיו ועושה מעשה קודם לעכו"ם ...
ואם כן זה הוה מסייע שיש בו ממש, ודומה לניקף ממש ואסור).
מכל מקום השיב לדבריו בנקודת הכסף
שם (דדוקא בהקפה, דאחד המקיף ואחד הניקף במשמע, וכדפירש"י באלו הן הלוקין דף
כ ע"ב דשמעינן לקרא הכי לא תקיפו, לא תניח להקיף, אי נמי מדאפקיה בלשון רבים
משמע דאתרי אזהר רחמנה ניקף ומקיף עכ"ל. אלא דבאינו מסייע פטור, משום דהוי
לאו שאין בו מעשה, ובמסייע חייב, וכדאיתא בש"ס התם. אבל בשאר אזהרות לא שייך
לומר דחייב משום מסייע, דמסייע אין בו ממש).
וחילוק זה נתבאר בריטב"א שם,
הובא בחידושי צמח צדק מח, רע"א (והיינו דאמר רב אשי במסייע ודברי הכל, דכיון
דמסייע הא עביד מעשה, אבל לענין לאו בלא מלקות, אפילו בלא מסייע נמי עובר בלאו). וראה אשכבתא דרבי ע' 37
בשוה"ג.
וכן מסיק בשו"ת חכם צבי סי' פב
(דודאי מסייע אין בו ממש מדאורייתא, הא מדרבנן מיהא אסור).
וראה תהלה לדוד סק"ג
סוד"ה והנה. חקרי הלכות ח"ד מד, א.
פתיחה בהקשר