חושן משפט סימן כט

שולחן ערוך בספריא
  1. א
    אַחַר שֶׁהֵעִיד הָעֵד בְּבֵית דִּין וְהוּא לְאַחַר כְּדֵי דִבּוּר, (ב"י) אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. כֵּיצַד, אָמַר מֻטְעֶה הָיִיתִי, שׁוֹגֵג הָיִיתִי וְנִזְכַּרְתִּי שֶׁאֵין הַדָּבָר כֵּן, לְפַחֲדוֹ עָשִׂיתִי; אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֲפִלּוּ נָתַן טַעַם לִדְבָרָיו. וְכֵן אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹסִיף בְּעֵדוּתוֹ תְּנַאי וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּיָכוֹל לְהוֹסִיף בִּתְנַאי (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). אֲבָל בְּדָבָר שֶׁמּוֹכִיחוֹ שֶׁטָּעָה, כְּגוֹן שֶׁהִזְקִיקוּהוּ בֵּית דִּין לְהָבִיא עֵדִים שֶׁאֵינוֹ רַמַּאי, וְהָלַךְ וְהֵבִיאָם, וְאָמְרוּ לָהֶם הַבֵּית דִּין: יוֹדְעִים אַתֶּם בּוֹ שֶׁהוּא רַמַּאי, וְאָמְרוּ הָעֵדִים: הֵן, וְאָמַר לָהֶן הַבַּעַל דִּין: וְכִי אֲנִי רַמַּאי, וְאָמְרוּ: לֹא אָמַרְנוּ אֶלָּא שֶׁאֵינְךָ רַמַּאי, שׁוֹמְעִין לְדִבְרֵיהֶם הָאַחֲרוֹנִים, מִשּׁוּם דְּמִסְתָמָא אֵין אָדָם מֵבִיא עֵד לְהָעִיד חוֹבָתוֹ, וּבְוַדַאי טָעוּ. וְכֵן בְּכָל טָעוּת שֶׁהָעֵדִים מְצוּיִים לִטְעוֹת בּוֹ, נֶאֱמָנִים הֵם בְּעַצְמָם, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם חוֹזֵר וּמַגִּיד. וְכֵן אִם אֵינוֹ סוֹתֵר עִקָּר דְּבָרָיו הָרִאשׁוֹנִים, כְּגוֹן שֶׁהַדְּבָרִים סְתוּמִים וְסוֹבְלִים בֵּאוּר אֶחָד מִשְּׁנֵי עִנְיְנֵי מַשְׁמָעוּת, אֶחָד קָרוֹב וְאֶחָד רָחוֹק, כָּל שֶׁאָנוּ יְכוֹלִים לְכַוֵּן דִּבְרֵי הָעֵד כְּדֵי שֶׁלֹּא תְהֵא עֵדוּתוֹ מֻכְחֶשֶׁת, יֵשׁ לָנוּ לְכַוֵּן דְּבָרָיו, כְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ לָנוּ לְתָרֵץ דִּבְרֵי שְׁנֵי עֵדִים הַנִּרְאִים מַכְחִישִׁים זֶה אֶת זֶה, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עֵדוּת מְכֻוֶּנֶת. הַגָּה: כְּשֶּׁנּוֹתְנִים חֵרֶם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אַחַר עֵדוּת, שֶׁיָּגִּידוּ (שֶׁיָּעִידוּ) קֹדֶם שֶׁיֵּצְאוּ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, וּלְאַחַר שֶׁיָּצְאוּ בָּאוּ עֵדִים לְהַגִּיד, וְאוֹמְרִים: לֹא שַׂמְנוּ לִבֵּנוּ אָז לְהָעִיד, וְעַתָּה זוֹכְרִין, יְכוֹלִין לַחֲזֹר וּלְהָעִיד, הוֹאִיל וְשָׁתְקוּ תְּחִלָּה, וְלֹא אָמְרוּ: אֵין אָנוּ יוֹדְעִים (מָרְדְּכַי פֶּרֶק שְׁבוּעַת הָעֵדוּת). וַאֲפִלּוּ אָמְרוּ: אֵין אָנוּ יוֹדְעִים, וְנָתְנוּ אֲמַתְלָא לְדִבְרֵיהֶם לָמָּה אָמְרוּ כָךְ, חוֹזְרִין וּמַגִּידִין, הוֹאִיל וְלֹא אָמְרוּ בְּהֵפֶךְ מִמַּה שֶּׁאוֹמְרִים בָּאַחֲרוֹנָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם וְטוּר).
  2. ב
    עֵדִים שֶׁאָמְרוּ: שֶׁקֶר הֵעַדְנוּ, נֶאֱמָנִים לְגַבֵּי עַצְמָם, וְחַיָּבִים לְשַׁלֵּם כָּל מַה שֶּׁגָּרְמוּ לְהַפְסִיד בְּעֵדוּתָן.
  3. ג
    אַף עַל גַּב דְּלֹא רָאִינוּ אֵינָהּ רְאָיָה, הֵיכָא דְתַרְוַיְהוּ כִּי הֲדָדֵי (נִינְהוּ), כִּי אָמַר הָאֶחָד: לֹא רָאִיתִי, הֲוָה לֵהּ כְּאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: לֹא רָאִיתָ, וַהֲוָה לֵהּ הַכְחָשָׁה. הַגָּה: אֲבָל אִם אוֹמֵר הָעֵד שֶׁפְּלוֹנִי הָיָה עִמּוֹ, וְאוֹתוֹ הַפְּלוֹנִי אוֹמֵר שֶׁלֹּא הָיָה עִמּוֹ, אֵין זֶה הַכְחָשָׁה, דְּאֵין עֵד מְדַקְדֵּק מִי עִמּוֹ בִּשְׁעַת עֵדוּת (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָּל נ"ט סִימָן א').