א
אֵין הַמִּקָּח נִגְמַר בִּדְבָרִים; שֶׁהָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: הֵיאַךְ אַתָּה נוֹתֵן לִי חֵפֶץ זֶה, וְאָמַר לֵהּ: בְּכָךְ וְכָךְ, וְנִתְרַצּוּ שְׁנֵיהֶם וּפָסְקוּ הַדָּמִים, יְכוֹלִים לַחֲזֹר שְׁנֵיהֶם, אֲפִלּוּ הָיָה הַדָּבָר בִּפְנֵי עֵדִים, וְאָמְרוּ לָהֶם: הֱווּ עָלֵינוּ עֵדִים שֶׁמָּכַר זֶה וְשֶׁלָּקַח זֶה, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ כְּלוּם עַד שֶׁיִּגָּמֵר הַמִּקָּח, כָּל דָּבָר וְדָבָר כָּרָאוּי לוֹ: קַרְקַע לְפִי קִנְיָנוֹ, וּבַעֲלֵי חַיִּים לְפִי קִנְיָנָם, וּמִטַּלְטְלִים לְפִי קִנְיָנָם. וּלְאַחַר שֶׁנִּגְמַר הַמִּקָּח, כָּל אֶחָד לְפִי קִנְיָנוֹ, אֵין שׁוּם אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, אֲפִלּוּ לֹא הָיוּ עֵדִים בַּדָּבָר. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ מָחֲלוּ זֶה לָזֶה אַחַר כָּךְ, לָא מְהַנֵּי, אֶלָּא צְרִיכִין לַחֲזֹר וּלְהַקְנוֹת זֶה לְזֶה (תה"ד סִימָן שי"א וְרִיבָ"שׁ סִימָן תק"י).
