אורח חיים סימן תו

מִי שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם שֶׁלֹּא לָדַעַת, שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא ד' אַמּוֹת, וְהֻצְרַךְ לִנְקָבָיו, יָכוֹל לָצֵאת מֵהֶם עַד שֶׁיִּמְצָא מָקוֹם צָנוּעַ לִפָּנוֹת; וְעֵצָה טוֹבָה לוֹ שֶׁיִּתְקָרֵב בְּצַד תְּחוּמוֹ, שֶׁאִם לֹא יִמְצָא מָקוֹם צָנוּעַ עַד תְּחוּמוֹ יָכוֹל לִכָּנֵס, וּלְאַחַר שֶׁנִּכְנָס הָוֵי כְּאִלּוּ לֹא יָצָא כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס בִּרְשׁוּת; אֲבָל אִם מָצָא מָקוֹם צָנוּעַ קֹדֶם, לֹא יִכָּנֵס אֶלָּא יִפְנֶה שָׁם וְיִתְרַחֵק מִמָּקוֹם שֶׁנִּפְנָה עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ, וְשָׁם יֵשׁ לוֹ ד' אַמּוֹת. וְאִם נִתְרַחֵק מֵהָרֵיחַ וְנִכְנַס בִּתְחוּמוֹ, כְּאִלּוּ לֹא יָצָא. וְאִם יָצָא לָדַעַת, אֵין לוֹ תַּקָּנָה. זֶה שֶׁאָמַרְנוּ בְּהֻצְרַךְ לִנְקָבָיו, יֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ לִקְטַנִּים וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא לִגְדוֹלִים.