שיוך לסעיף
אגרות קודש כרך יא ג'תשפט
מקור מפורש
בסעיף זה
סעיף ג
ב) כבר ידוע דעת רבנו יואל אשר נפסקה הלכה כמותו (שו"ע או"ח סי' שי"ז ס"ג) אשר צ"ל תפירה של קיימא, וקיימא בעניני שבת מצינו במפורש בענין קשר של קיימא, ועיין שו"ע לרבנו הזקן סי' שי"ז בתחלתו, שהיינו דוקא בעומד להתקיים לעולם (גם בזה י"ל הסברא בפשיטות, כיון שכן הי' במשכן, שכל עניני תפירה וחיבור היו על מנת שישארו כך לעולם).
פתיחה בהקשר
לקוטי שיחות כרך לא הוספות הלכות שבת
מקור מפורש
בסעיף זה
סעיף ג
ב) כבר ידוע דעת רבנו יואל אשר נפסקה הלכה כמותו (שו"ע או"ח סי' שי"ז ס"ג) אשר צ"ל תפירה של קיימא, וקיימא בעניני שבת מפורש בענין קשר של קיימא, ועיין בשו"ע לרבנו הזקן סי' שי"ז בתחלתו, שהיינו דוקא עומד להתקיים לעולם (גם בזה י"ל הסברא בפשיטות, כיון שכן הי' במשכן, שכל עניני תפירה וחיבור היו על מנת שישארו כך לעולם).
פתיחה בהקשר
לקוטי שיחות כרך לט ביאורים בלקוטי לוי"צ על אגרת התשובה אגרת התשובה י
מקור מפורש
בסעיף זה
סעיף ג
26 ל' אדה"ז בשו"ע או"ח סשי"ז ס"ג.
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ד (סי' שא-שז) מהדורא בתרא לסימן שא
מקור מפורש
בסעיף זה
סעיף ג
2042 ע"א (טלית כפולה חייבת בציצית, ורבי שמעון פוטר, ושוין שאם
כפלה ותפרה שחייבת, תפרה פשיטא, לא צריכא דנקטה בסיכי), ופירש בערוך ערך סך הט'
(פירוש תפס ביתדות). הרי שאם חיברה בסיכה הוי חיבור.
ולפי זה יש אוסרים להשתמש בשבת בסיכת בטחון. וראה בדי השלחן סי'
קמו סקכ"ב ( מצוה עלינו ליישב מנהגן של ישראל שנהגו משנים קדמוניות, ולא
מיחו בידם. והנה לשיטת רבינו יואל שהתיר לקרוע תפירת בית הצואר שעשה הכובד משום
דלאו לקיימא עביד ... ונראה דסברי דתחיבת מחט אינה תפירה כלל, שאין תפירה אלא
בחוטים ... ואע"פ שמוכח מהערוך הנ"ל דחבור ביתדות קרי לה הגמרא תפירה,
התם לענין חיבור טלית לציצית דינו כתפירה, כיון דסוף סוף הוי מחובר, אבל בשבת
דבעינן מלאכת מחשבת ).
אגרות קודש ח"ח ע' צב-ג. חי"א ע' תז-ח ( מובן
שנבהלתי מהקס"ד בסיום התשובה שלו, שלא רק אסור אלא שחושש גם לאיסור דאורייתא
ח"ו ... מצוה לקיים מנהג זקנות מישראל מכמה דורות מבלי מוחה בידם ... א) במתכת
ובחוט של מתכת אין תפירה ... ואף שהי' גם חוט של זהב בהאריג, אבל
פשיטא שלא תפרו בחוטים אלו ... ב) כבר ידוע דעת רבנו יואל אשר נפסקה הלכה כמותו
(שו"ע או"ח סי' שי"ז ס"ג) אשר צריכה להיות תפירה של קיימא ...
ובמחט בטחון ביחוד הנה רואים במוחש בכל ענינים שמשתמשים בהם לשם חיבור שאי אפשר
שישארו כך לעולם ... ומאסף לכל הדיעות בזה בספר קצות השולחן להרב אברהם חיים נאה
חלק שמיני סי' קמ"ו סעיף י"ב עיי"ש בארוכה בכל הנ"ל).
חי"ב ע' תו-ז.
ומה שכתב "שהי' גם חוט של זהב
בהאריג, אבל פשיטא שלא תפרו בחוטים אלו", הוא כמבואר ברמב"ם הלכות כלי
המקדש פ"ט ה"ה (הזהב שבאריגת האפוד והחושן האמור בתורה ככה הוא מעשהו,
לוקח חוט אחד זהב טהור ונותנו עם ששה חוטין של תכלת וכופל השבעה
חוטין כאחת) .
ומכל מקום ביאר כאן, אשר עכ"פ לפי דעה האוסרת, יש ליישב
בפשטות מה שלא רצו לפרש בגמרא שהמשנה מיירי במחט התחובה בבגדיה לחבר קצותיהם.
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ה (סי' שח-שכא) שיז דין קשירה ועניבה בשבת
מקור מפורש
בסעיף זה
סעיף ג
1545 וראה גם אגרות
קודש חי"א אגרת ג'תשפט (כבר ידוע דעת רבנו יואל, אשר נפסקה הלכה כמותו
(שו"ע או"ח סי' שי"ז ס"ג) אשר צריך להיות תפירה של קיימא).
וכן לענין מפרק ניירות דבוקים, נתבאר
לקמן סי' שמ סי"ז (המפרק ניירות דבוקים, הרי זה תולדת קורע ... אבל דפי ספרים
שנדבקו זה לזה על ידי שעוה או בשעת הקשירה, מותרים לפתחן בשבת, שכיון שלא נעשה
לקיום, ועוד שנעשה מאליו בלא מתכוין, לפיכך אינו דומה כלל לתופר, ואין בו משום
קורע).
וכל זה לענין "לנתק או לחתוך"
תפירה שאינה של קיימא, אבל לענין התפירה עצמה, נתבאר לקמן סי' שמ סי"ג ( ואותן
שמהדקין הבגדים סביב זרועותיהם על ידי החוט שמותחים אותו ומתהדק, אסור למותחו בשבת
משום תופר (ואף שאינה תפירה של קיימא, שהרי אינו מהדקו אלא בשעה שלובשו ובשעה
שפושטו מרפה אותו, מכל מקום אסור מדברי סופרים מפני שדומה לתופר)).
וראה תהלה לדוד ס"ק ו. אהלי שם
ח"ה ע' רד; ריא. ח"ו ע' רעט; רפב.
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ו (סי' שכג-שדמ) שמ כמה דינים מדברים האסורים בשבת כעין תולדות מאבות
מקור מפורש
בסעיף זה
סעיף ג
1769 אליה
זוטא סקי"א (ואפשר דדוקא לענין חיובא בעינן קשירה, אבל איסורא אפילו בלא
קשירה איכא).
*
ולפי זה הי' מקום לומר שאסור לתחוב
סיכת בטחון בבגד לחבר בה ב' חלקי הבגד, דהוי ב' תפירות. וכן לאסור פירוק סיכת
הידוק (כליב) שהיא מחברת בב' תכיפות.
ואף שהתפירה היא בדרך כלל בחוט
שאינו של מתכת; נתבאר באגרות קודש ח"ח ע' צב (וחבור יכול להיות גם על ידי חוט
של מתכת, וכמו שגם במשכן אחד החוטים הי' של זהב), וכמבואר ברמב"ם הלכות כלי
המקדש פרק ט ה"ה (הזהב שבאריגת האפוד והחושן האמור בתורה ככה הוא מעשהו, לוקח
חוט אחד זהב טהור ונותנו עם ששה חוטין של תכלת וכופל השבעה חוטין כאחת, וכן הוא
עושה חוט זהב עם ששה של ארגמן, וחוט אחד עם ששה של תולעת שני, וחוט אחד עם ששה של
פשתים, נמצאו ארבעה חוטי זהב ונמצאו כל החוטים שמנה ועשרים).
ויתירה מזו הי' לכאורה מקום לומר,
שבהידוק בסיכת בטחון או סיכת הידוק, "מתקיים" חיבור זה, ויהי' חייב,
וכמבואר בדברי רבינו במהדורא בתרא לסי' שא ס"ז (במחט כשעושה ב' ראשיה לצד אחד
מיקרי ב' תפירות, ואפשר דלא בעיא קשירה, משום שמתקיים כך. ועיין ערוך דנקיט בסיכי
(במנחות מ"[א]) תפירה גמורה היא).
והיינו כדאמרינן מנחות מא, א (תנו
רבנן טלית כפולה (שהיתה ארוכה כשתים וכפלה, רש"י) חייבת בציצית, ורבי שמעון
פוטר (שאם תפשט נמצאת ציציות באמצעיתה, רש"י), ושוין שאם כפלה ותפרה שחייבת.
תפרה פשיטא. לא צריכא דנקטה בסיכי). ופירש הערוך (ערך סך הט') "ביתדות".
הרי מבואר בגמרא שעל ידי סיכי (סיכה של מתכת) נקרא "כפלה ותפרה",
"משום שמתקיים כך".
ומטעם זה
כתב הקרבן נתנאל פ"ז אות נ (ולכך תמה אני מאין נוהגין העולם שתוחבין עם מחט
... הקרייז עם המלבוש ... הא הוי שתי תקיפות). וכן
הוא במשנה ברורה ס"ק כז (אותן האנשים שתוחבין הקרייז עם הבגד במחט בשתי
תכיפות, לאו שפיר עבדי (קרבן נתנאל)).
והאריך באיסור זה האדמו"ר
מוהרשי"ש רובין הלברשטאם מצעשינוב, במכתבו לרבי, והשיב לו באגרות קודש
חי"א אגרת ג'תשפט (במענה על מכתבו עם המוסגר בו, שקו"ט בנוגע להשתמשות
במחט בטחון (כנראה כוונתו, זיכער נאדעל) בשבת. מובן שנבהלתי מהקס"ד בסיום
התשובה שלו, שלא רק אסור אלא שחושש גם לאיסור דאורייתא ח"ו ... מצוה לקיים
מנהג זקנות מישראל מכמה דורות מבלי מוחה בידם ... והם: א) במתכת ובחוט של מתכת אין
תפירה, ואף שאין ראי' מפורשת לדבר, הנה זכר לדבר ממה שכל מלאכות שבת למדין אנו
ממשכן. ואף שהי' גם חוט של זהב בהאריג, אבל פשיטא שלא תפרו בחוטים אלו, דמילתא
דתמיהא כזו צריך הי' להיות ציווי מפורש בזה. וממ"ש במנחות מא, א דנקטה בסיכי
שלפירוש הערוך היינו יתדות, הנה מובן ששם צריך להיות ענין של חיבור ואינו נוגע כלל
באיזה אופן, אם של תפירה או באופן אחר ... ב) כבר ידוע דעת רבנו יואל אשר נפסקה
הלכה כמותו (שו"ע או"ח סי' שי"ז ס"ג) אשר צריכה להיות תפירה
של קיימא ... ובמחט בטחון ביחוד הנה רואים במוחש בכל ענינים שמשתמשים בהם לשם
חיבור שאי אפשר שישארו כך לעולם ... ומאסף לכל הדיעות בזה בספר קצות השולחן להרב
אברהם חיים נאה חלק שמיני סי' קמ"ו סעיף י"ב עיי"ש בארוכה בכל
הנ"ל).
ובבדי השלחן שם ס"ק כב (מצוה
עלינו ליישב מנהגן של ישראל שנהגו משנים קדמוניות ולא מיחו בידם. והנה לשיטת רבינו
יואל שהתיר לקרוע תפירת בית הצואר שעשה הכובד משום דלאו לקיימא עביד ... ונראה
דסברי דתחיבת מחט אינה תפירה כלל, שאין תפירה אלא בחוטים ... ואע"פ שמוכח
מהערוך הנ"ל דחבור ביתדות קרי לה הגמרא תפירה, התם לענין חיבור טלית לציצית
דינו כתפירה כיון דסוף סוף הוי מחובר, אבל בשבת דבעינן מלאכת מחשבת).
ומה שהובא לעיל ממהדורא בתרא לסי'
שא, לענין סיכת בטחון, שאף בה הוי תפירה מן התורה "משום שמתקיים בכך",
הוא רק כדי לבאר את הגמרא לפי שיטות אלו, אף דלא קיי"ל כן.
והוא דאמרינן שבת ס, א (מחט שאינה
נקובה, למאי חזיא, אמר רב יוסף הואיל ואשה אוגרת בה שערה). וכתב על זה רבינו
במהדורא בתרא לסי' שא ס"ה וס"ז (והא דלא מוקמינן מתניתין במחט שבצעיף
וחלוק, יש לומר שבימיהם לא נהגו הנשים בצעיף שלנו ... יש לתרץ בפשיטות לפי דעת
ריב"א במרדכי פ"ד, דתפירה שאינה של קיימא חייב, אם כן במחט כשעושה ב'
ראשיה לצד אחד מיקרי ב' תפירות, ואפשר דלא בעיא קשירה משום שמתקיים כך. ועיין ערוך
דנקיט בסיכי (במנחות מ"[א]) תפירה גמורה היא).
והיינו שעיקר התירוץ הוא
"שבימיהם לא נהגו הנשים בצעיף שלנו". אמנם יש לתרץ תירוץ נוסף, לפי דעת
ריב"א (דלא קיי"ל כוותיה), שהיא דעה הא' דלעיל סי' שיז ס"ז (שאין
חילוק בתפירה בין של קיימא לאינה של קיימא, ולעולם יש בסתירתה משום קורע ... ויש
מתירין בתפירה שאינה של קיימא לנתק או לחתוך. וכן עיקר), ולפי דעת הערוך (דלא
קיי"ל כוותיה) שגם בחוט של מתכת יש תפירה.
נמצא, שלדידן יש בסיכת בטחון (וכן
בסיכת הידוק) שני טעמים להיתר:
(א) כיון שהתפירה אינה עשויה כדי להתקיים
כך, שקיי"ל להיתר.
(ב) כיון שהתפירה היא במתכת, שאפשר
קיי"ל שאין בה תפירה.
פתיחה בהקשר