ב
בִּקֵּשׁ לָצֵאת מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה וְנִצְטַעֵר הַרְבֵּה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ, הוֹלֵךְ לְאֲחוֹרָיו אַרְבַּע אַמּוֹת וּמוֹצִיא הָרוּחַ וּמַמְתִּין עַד (מִמֶּנּוּ) שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ, וְאוֹמֵר: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, יְצַרְתָּנוּ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ חֶרְפָּתֵנוּ וּכְלִמָּתֵנוּ, חֶרְפָּה וּכְלִמָּה בְּחַיֵּינוּ רִמָּה וְתוֹלֵעָה בְּמוֹתֵנוּ, וְחוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ וְחוֹזֵר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק. הַגָּה: וְעַיֵּן לְעֵיל סי' פ"ה. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה מַיְרֵי כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּבֵיתוֹ, אֲבָל כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּצִבּוּר דְּהָוֵי לֵיהּ בִּיּוּשׁ גָּדוֹל, אֵין צָרִיךְ לְהַרְחִיק כְּלָל לַאֲחוֹרָיו וְגַם לֹא יֹאמַר הָרִבּוֹן, רַק מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה מִמֶּנּוּ הָרֵיחַ, וְכֵן נוֹהֲגִין. (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ט"ז).
