שיוך להלכה
תיקוני מקוואות לפי תקנת רבותינו תיקון המקוה של כ"ק אדמו"ר הזקן
מקור מפורש
בהלכה זו
הלכה ד
26 לענין נקב בכלי חרס שיטהר מטומאתו, מבואר במשנה (כלים פ"ג מ"א): "שיעור כלי חרס ליטהר, העשוי לאוכלין שיעורו בזיתים, העשוי למשקין שיעורו במשקין". וכן נפסק ברמב"ם (כלים פי"ט ה"א): "כמה שיעור השבר שישבר כלי חרס ויטהר מטומאתו אם היה טמא, או לא יקבל טומאה אם היה טהור, העשוי לאוכלין משינקב כמוציא זיתים, והעשוי למשקין משינקב מכניס במשקין".
ולענין כלי עץ נתבאר במשנה (כלים פי"ז מ"א): "כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים". ופירש הר"ש (שם): "לענין טומאה בזיתים, הני מילי בכלי חרס, אבל הכא בכלי עץ". וכן נפסק ברמב"ם (כלים פ"ו ה"ב): "כמה שיעור השבר שישבר בכלי עץ או כלי עצם ויהיה טהור, כל כלי בעלי בתים שיעורין כרמונים, כיצד משינקב הכלי במוציא רמון טהור".
וגם לענין נקב המטהר כלי לענין מקוה, נפסק ברמב"ם (הל' מקואות פ"ו ה"ד): "הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה או עריבה גדולה ונקבו נקב המטהרו וקבעו בארץ ועשהו מקוה הרי זה כשר".
וכן נפסק גם בשו"ע (סי' רא ס"ז): "הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה או עריבה גדולה ונקבו נקב המטהרו וקבעו בארץ ועשהו מקוה הרי זה כשר".
והוכיח מכך בשו"ת צמח צדק (סי' קעו ח"ב ס"א): "ולא חילק אם הכלי היא של חרס או של עץ, אם כן משמע ודאי דאף גם בכלי עץ צריך נקב המטהרו, והיינו כמוציא רמון דווקא, ולא סגי בזה נקב כשפופרת הנאד. וכן כתב בספר באר יעקב סי' ר"א ע"ש בתשובת בעל המחבר הג"מ יאקב ז"ל שהאריך להוכיח כן (ודלא כדפירש הרב"י בהרמב"ם). וכתב שם שהרמב"ם יצא לו דין זה מן הירושלמי דיומא דהים של שלמה היה מנוקב כמוציא רמון בכדי להוציאו מתורת כלי, אלמא דבעי' נקב המטהרו, ולא סגי בכשפופרת הנאד".
והיינו מים שעשה שלמה, כאמור (מלכים א פ"ז ודברי הימים ב פ"ד): "ויעש את הים ... עומד על שנים עשר בקר ... והים לרחצה לכהנים בו". ואמרינן בירושלמי (יומא פ"ג ה"ח): "בית טבילה לכהנים הוא, והים לרחצה לכהנים בו. ולא כלי הוא? אמת המים מושכת לו מעיטם והיו רגליו שבדרום פחותים כרמונים". הרי שגם לענין נקב המטהר כלי לענין מקוה צריך שיהי' הנקב כמוציא רמון. ולכן הצריך רבינו גם בתיבה שלפנינו, שכדי לטבול בו צריך שיהי' בו נקב "בשיעור מוציא רמון".
*
אמנם תנן (מקוואות פ"ו מ"ה): "השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהם אלא אם כן היו נקובין כשפופרת הנוד". וכן נפסק ברמב"ם (הל' מקוואות פ"ו ה"ח): "השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהן אלא אם כן היו נקובים כשפופרת הנוד".
שיעור שפופרת הנאד הוא כמבואר בשו"ע (סי' רא ס"מ): "שהוא כשתי אצבעות ראשונים מהארבע שבפס היד מתפכות בחלל הנקב", שהוא הרבה פחות משיעור כמוציא רמון, ומשיעור "טפח על טפח מרובע", שכותב רבינו כאן.
וכדי להתאים את שתי הלכות אלו מבאר בב"י (סי' רא צט, א): "ומ"ש אחר כך (שם ה"ח) השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהן אלא אם כן היו נקובים כשפופרת הנאד, והיא משנה בפרק ו' דמסכת מקואות (מ"ה), הטעם שלא הצריכו בהן נקב המטהרן כמו שאמרו בכלי חרס, נראה דהיינו משום דכלי חרס שאני דשיעור המטהרן הוי בציר משפופרת הנאד הילכך כיון דבטל שם כלי מינייהו בנקב כמוציא זית בהכי סגי, אבל בשידה [ו]תיבה שהן כלי עץ ושיעור המטהרן הוא גדול מאד שהוא בכמוציא רמון (כלים פי"ז מ"א), ראו חכמים דלבטלו מתורת כלי לענין מקוה דליסגי ליה בכשפופרת הנאד, שהוא שיעור המספיק לענין עירוב מקואות, דאף על גב דלבטלו מכלי לענין טומאה צריך שיהיה יותר גדול שיעורא דלטומאה וטהרה לחוד ושיעורא דלענין מקואות לחוד". יוצא אם כן שלפי פירוש הב"י סגי בתיבה שלנו בנקב כשפופרת הנאד.
מאריך בזה בשו"ת צמח צדק (סי' קעו ח"ב), ומביא פוסקים רבים הסוברים כפשטות לשון הרמב"ם שבתיבה של עץ צריך להיות הנקב כמוציא רמון. ומסיק (שם ס"ח): "לענין מעשה ודאי דיש להחמיר לענין טבילה תוך כלי, שהוא איסור דאורייתא, לחוש לדעת הרמב"ם והראב"ד והרא"ה והריטב"א, שלדבריהם צריך לעשות נקב המטהרו לענין טומאה, כמבואר למעלה באריכות".
ועוד שם (ריש ח"ג): "דאע"ג דבב"י נראה דסבירא ליה להב"י, דלהרמב"ם די בכלי עץ גם כן בנקב כשפופרת הנאד, מכל מקום הרי בשו"ע הקבוע להוראה נשמר להעתיק רק לשון הרמב"ם במ"ש הלוקח כלי גדול כו', עיי"ש ס"ז שהוא ממש לשון הרמב"ם, ואם כן מה שיש לפרש בלשון הרמב"ם יש לפרש גם כן בלשון השו"ע. וכיון שנתבאר שלדעת הרמב"ם היכא שאין המים מעורבים וליכא עירוב מקואות בעינן בכלי עץ נקב כמוציא רמון, כמו כן יש לומר גם כן בדעת השו"ע ... ואף אם תמצי לומר שבב"י לא נתכוין לזה, מכל מקום ... מלשון השו"ע נראה לפרש דבעינן כמוציא כמון, וכמ"ש הרמב"ם".
וכעין זה ביאר את דברי רבינו גם במקוה ישראל (וולודורסקי, ס"ז אות לז): "כי גם המחבר בשו"ע ס"ז העתיק לשון הרמב"ם כלשונו ממש, וכתב בסתם נקב המטהרו , ולא כתב שהוא כמוציא זית בכלי חרס (כמ"ש בב"י בפשט דברי רמב"ם אלו), והוא ודאי משום דהב"י בעצמו הסתפק בפשט דברי הרמב"ם אם הוא כמ"ש בב"י, או אפשר דכוונת הרמב"ם בדבריו הסתומין הוא בדרך אחר ... באמת כוונת הרמב"ם הוא להחמיר טפי, דבכלי עץ בעינן דוקא כמוציא רמון ... ולכן פסק הגאון מרש"ז להלכה למעשה כדעת הרמב"ם (וכפסק המחבר בשו"ע כוותי')".
ומה שנתבאר ברמב"ם (הל' מקוואות פ"ו ה"ח): "השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהן אלא אם כן היו נקובים כשפופרת הנוד", מבאר בשו"ת צמח צדק (שם בקיצור לס"א): "ולא מהני עירוב מקואות לטבול בכלי אלא אם כן דוגמת השידה והתיבה שבים".
וביאר יותר (שם ס"ב): "ולא שייך לומר כן רק אם מי המקוה מקיפים להכלי מכל צד, שאף אם היו נוטלים הכלי משם היו יכולים להטביל שם במים שבאותו מקום שהיו כמו שהן עתה בהכלי, בכהאי גוונא שפיר יש לומר דכל עיקרה של טבילה זו הוא במקוה או מעיין שבקרקע, ואין זה ענין לטבילה בכלים כלל, דדל הכלי מהכא הרי יש כאן המעיין או המקוה שהוא בקרקע, אלא דבעינן כשפופרת הנאד בכלי שיהיו המים מעורבים".
*
ואף דהכא מיירי בתיבה שהיא גדולה יותר ממ' סאה, שבין כה אינה מקבלת טומאה, והי' אם כן מקום לומר שאינה צריכה נקב כמוציא רמון, וסגי בנקב כשפופרת הנאד. מכל נראה מדברי הרמב"ם ושאר הפוסקים שגם בזה צריכים נקב כמוציא רמון. והטעם לזה נתבאר בשו"ת צמח צדק (שם ס"ח): "והנה לדברי הרמב"ם יש לומר דגם כלי עץ גדול אף על גב שאינו מקבל טומאה אפילו הכי בעינן דייקא נקב כמוציא רמון ... והטעם בזה, דלכאורה קשה, דמאחר שאינה מקבלת טומאה אם כן למה צריכים נקב כמוציא רמון שזהו נקב המטהרו, מאחר דבלאו הכי אינו מקבל טומאה, ואם כן יהיה סגי עכ"פ בנקב כשפופרת הנאד לכל היותר, או אפילו בנקב בכונס משקה לדעת הפוסקים כר"א דתוספתא. אך אפשר לומר משום גזירה ... אך מלבד זה יש לומר דאפשר יש בזה איסור דאורייתא לדעת הני פוסקים. והוא דמאחר דאיסור טבילה תוך כלי הוא אסור מדאורייתא אף גם בכלי שאינו מקבל טומאה, משום שאינו דומיא דמעיין שהוא בקרקע ... יש לומר דגם בכלי גדול הנקוב כשפופרת הנאד או יותר, כל שהוא פחות ממוציא רמון, נמי אסור לטבול בתוכו, דהוי לה טבילה בכלי ולא בקרקע, שהרי נקב זה אין מבטל התורת כלי מכלי עץ ששיעורן ברמונים, וכל שניקב פחות מכמוציא רמון עדיין חשוב הוא כלי, והלכך כיון דהוא חשוב כלי הרי אינו דומיא דקרקע. ואף על גב דאינו כלי לגבי טומאה, התם לאו משום דלא חשוב כלי אלא משום גזירת הכתב דבעינן דומיא דשק דמיטלטל מלא וריקן, אבל לענין חשיבות כלי ודאי חשוב הוא".
וראה "מקוה מים" עמ' קסז מה שליקט עוד מדברי הפוסקים בחומרא זו של רבינו הזקן.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
תיקוני מקוואות לפי תקנת רבותינו תיקון המקוה של כ"ק אדמו"ר הזקן
מקור מפורש
בהלכה זו
הלכה ח
26 לענין נקב בכלי חרס שיטהר מטומאתו, מבואר במשנה (כלים פ"ג מ"א): "שיעור כלי חרס ליטהר, העשוי לאוכלין שיעורו בזיתים, העשוי למשקין שיעורו במשקין". וכן נפסק ברמב"ם (כלים פי"ט ה"א): "כמה שיעור השבר שישבר כלי חרס ויטהר מטומאתו אם היה טמא, או לא יקבל טומאה אם היה טהור, העשוי לאוכלין משינקב כמוציא זיתים, והעשוי למשקין משינקב מכניס במשקין".
ולענין כלי עץ נתבאר במשנה (כלים פי"ז מ"א): "כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים". ופירש הר"ש (שם): "לענין טומאה בזיתים, הני מילי בכלי חרס, אבל הכא בכלי עץ". וכן נפסק ברמב"ם (כלים פ"ו ה"ב): "כמה שיעור השבר שישבר בכלי עץ או כלי עצם ויהיה טהור, כל כלי בעלי בתים שיעורין כרמונים, כיצד משינקב הכלי במוציא רמון טהור".
וגם לענין נקב המטהר כלי לענין מקוה, נפסק ברמב"ם (הל' מקואות פ"ו ה"ד): "הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה או עריבה גדולה ונקבו נקב המטהרו וקבעו בארץ ועשהו מקוה הרי זה כשר".
וכן נפסק גם בשו"ע (סי' רא ס"ז): "הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה או עריבה גדולה ונקבו נקב המטהרו וקבעו בארץ ועשהו מקוה הרי זה כשר".
והוכיח מכך בשו"ת צמח צדק (סי' קעו ח"ב ס"א): "ולא חילק אם הכלי היא של חרס או של עץ, אם כן משמע ודאי דאף גם בכלי עץ צריך נקב המטהרו, והיינו כמוציא רמון דווקא, ולא סגי בזה נקב כשפופרת הנאד. וכן כתב בספר באר יעקב סי' ר"א ע"ש בתשובת בעל המחבר הג"מ יאקב ז"ל שהאריך להוכיח כן (ודלא כדפירש הרב"י בהרמב"ם). וכתב שם שהרמב"ם יצא לו דין זה מן הירושלמי דיומא דהים של שלמה היה מנוקב כמוציא רמון בכדי להוציאו מתורת כלי, אלמא דבעי' נקב המטהרו, ולא סגי בכשפופרת הנאד".
והיינו מים שעשה שלמה, כאמור (מלכים א פ"ז ודברי הימים ב פ"ד): "ויעש את הים ... עומד על שנים עשר בקר ... והים לרחצה לכהנים בו". ואמרינן בירושלמי (יומא פ"ג ה"ח): "בית טבילה לכהנים הוא, והים לרחצה לכהנים בו. ולא כלי הוא? אמת המים מושכת לו מעיטם והיו רגליו שבדרום פחותים כרמונים". הרי שגם לענין נקב המטהר כלי לענין מקוה צריך שיהי' הנקב כמוציא רמון. ולכן הצריך רבינו גם בתיבה שלפנינו, שכדי לטבול בו צריך שיהי' בו נקב "בשיעור מוציא רמון".
*
אמנם תנן (מקוואות פ"ו מ"ה): "השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהם אלא אם כן היו נקובין כשפופרת הנוד". וכן נפסק ברמב"ם (הל' מקוואות פ"ו ה"ח): "השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהן אלא אם כן היו נקובים כשפופרת הנוד".
שיעור שפופרת הנאד הוא כמבואר בשו"ע (סי' רא ס"מ): "שהוא כשתי אצבעות ראשונים מהארבע שבפס היד מתפכות בחלל הנקב", שהוא הרבה פחות משיעור כמוציא רמון, ומשיעור "טפח על טפח מרובע", שכותב רבינו כאן.
וכדי להתאים את שתי הלכות אלו מבאר בב"י (סי' רא צט, א): "ומ"ש אחר כך (שם ה"ח) השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהן אלא אם כן היו נקובים כשפופרת הנאד, והיא משנה בפרק ו' דמסכת מקואות (מ"ה), הטעם שלא הצריכו בהן נקב המטהרן כמו שאמרו בכלי חרס, נראה דהיינו משום דכלי חרס שאני דשיעור המטהרן הוי בציר משפופרת הנאד הילכך כיון דבטל שם כלי מינייהו בנקב כמוציא זית בהכי סגי, אבל בשידה [ו]תיבה שהן כלי עץ ושיעור המטהרן הוא גדול מאד שהוא בכמוציא רמון (כלים פי"ז מ"א), ראו חכמים דלבטלו מתורת כלי לענין מקוה דליסגי ליה בכשפופרת הנאד, שהוא שיעור המספיק לענין עירוב מקואות, דאף על גב דלבטלו מכלי לענין טומאה צריך שיהיה יותר גדול שיעורא דלטומאה וטהרה לחוד ושיעורא דלענין מקואות לחוד". יוצא אם כן שלפי פירוש הב"י סגי בתיבה שלנו בנקב כשפופרת הנאד.
מאריך בזה בשו"ת צמח צדק (סי' קעו ח"ב), ומביא פוסקים רבים הסוברים כפשטות לשון הרמב"ם שבתיבה של עץ צריך להיות הנקב כמוציא רמון. ומסיק (שם ס"ח): "לענין מעשה ודאי דיש להחמיר לענין טבילה תוך כלי, שהוא איסור דאורייתא, לחוש לדעת הרמב"ם והראב"ד והרא"ה והריטב"א, שלדבריהם צריך לעשות נקב המטהרו לענין טומאה, כמבואר למעלה באריכות".
ועוד שם (ריש ח"ג): "דאע"ג דבב"י נראה דסבירא ליה להב"י, דלהרמב"ם די בכלי עץ גם כן בנקב כשפופרת הנאד, מכל מקום הרי בשו"ע הקבוע להוראה נשמר להעתיק רק לשון הרמב"ם במ"ש הלוקח כלי גדול כו', עיי"ש ס"ז שהוא ממש לשון הרמב"ם, ואם כן מה שיש לפרש בלשון הרמב"ם יש לפרש גם כן בלשון השו"ע. וכיון שנתבאר שלדעת הרמב"ם היכא שאין המים מעורבים וליכא עירוב מקואות בעינן בכלי עץ נקב כמוציא רמון, כמו כן יש לומר גם כן בדעת השו"ע ... ואף אם תמצי לומר שבב"י לא נתכוין לזה, מכל מקום ... מלשון השו"ע נראה לפרש דבעינן כמוציא כמון, וכמ"ש הרמב"ם".
וכעין זה ביאר את דברי רבינו גם במקוה ישראל (וולודורסקי, ס"ז אות לז): "כי גם המחבר בשו"ע ס"ז העתיק לשון הרמב"ם כלשונו ממש, וכתב בסתם נקב המטהרו , ולא כתב שהוא כמוציא זית בכלי חרס (כמ"ש בב"י בפשט דברי רמב"ם אלו), והוא ודאי משום דהב"י בעצמו הסתפק בפשט דברי הרמב"ם אם הוא כמ"ש בב"י, או אפשר דכוונת הרמב"ם בדבריו הסתומין הוא בדרך אחר ... באמת כוונת הרמב"ם הוא להחמיר טפי, דבכלי עץ בעינן דוקא כמוציא רמון ... ולכן פסק הגאון מרש"ז להלכה למעשה כדעת הרמב"ם (וכפסק המחבר בשו"ע כוותי')".
ומה שנתבאר ברמב"ם (הל' מקוואות פ"ו ה"ח): "השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהן אלא אם כן היו נקובים כשפופרת הנוד", מבאר בשו"ת צמח צדק (שם בקיצור לס"א): "ולא מהני עירוב מקואות לטבול בכלי אלא אם כן דוגמת השידה והתיבה שבים".
וביאר יותר (שם ס"ב): "ולא שייך לומר כן רק אם מי המקוה מקיפים להכלי מכל צד, שאף אם היו נוטלים הכלי משם היו יכולים להטביל שם במים שבאותו מקום שהיו כמו שהן עתה בהכלי, בכהאי גוונא שפיר יש לומר דכל עיקרה של טבילה זו הוא במקוה או מעיין שבקרקע, ואין זה ענין לטבילה בכלים כלל, דדל הכלי מהכא הרי יש כאן המעיין או המקוה שהוא בקרקע, אלא דבעינן כשפופרת הנאד בכלי שיהיו המים מעורבים".
*
ואף דהכא מיירי בתיבה שהיא גדולה יותר ממ' סאה, שבין כה אינה מקבלת טומאה, והי' אם כן מקום לומר שאינה צריכה נקב כמוציא רמון, וסגי בנקב כשפופרת הנאד. מכל נראה מדברי הרמב"ם ושאר הפוסקים שגם בזה צריכים נקב כמוציא רמון. והטעם לזה נתבאר בשו"ת צמח צדק (שם ס"ח): "והנה לדברי הרמב"ם יש לומר דגם כלי עץ גדול אף על גב שאינו מקבל טומאה אפילו הכי בעינן דייקא נקב כמוציא רמון ... והטעם בזה, דלכאורה קשה, דמאחר שאינה מקבלת טומאה אם כן למה צריכים נקב כמוציא רמון שזהו נקב המטהרו, מאחר דבלאו הכי אינו מקבל טומאה, ואם כן יהיה סגי עכ"פ בנקב כשפופרת הנאד לכל היותר, או אפילו בנקב בכונס משקה לדעת הפוסקים כר"א דתוספתא. אך אפשר לומר משום גזירה ... אך מלבד זה יש לומר דאפשר יש בזה איסור דאורייתא לדעת הני פוסקים. והוא דמאחר דאיסור טבילה תוך כלי הוא אסור מדאורייתא אף גם בכלי שאינו מקבל טומאה, משום שאינו דומיא דמעיין שהוא בקרקע ... יש לומר דגם בכלי גדול הנקוב כשפופרת הנאד או יותר, כל שהוא פחות ממוציא רמון, נמי אסור לטבול בתוכו, דהוי לה טבילה בכלי ולא בקרקע, שהרי נקב זה אין מבטל התורת כלי מכלי עץ ששיעורן ברמונים, וכל שניקב פחות מכמוציא רמון עדיין חשוב הוא כלי, והלכך כיון דהוא חשוב כלי הרי אינו דומיא דקרקע. ואף על גב דאינו כלי לגבי טומאה, התם לאו משום דלא חשוב כלי אלא משום גזירת הכתב דבעינן דומיא דשק דמיטלטל מלא וריקן, אבל לענין חשיבות כלי ודאי חשוב הוא".
וראה "מקוה מים" עמ' קסז מה שליקט עוד מדברי הפוסקים בחומרא זו של רבינו הזקן.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
תיקוני מקוואות לפי תקנת רבותינו תיקון המקוה של כ"ק אדמו"ר הזקן
מקור מפורש
בהלכה זו
הלכה ד
32 לעיל (סעיף הקודם) נתבאר שעל ידי נקב טפח על טפח אין על התיבה תורת כלי. ומכל מקום אינו מסתפק בזה ומצריך שתהי' התיבה מחוברת לקרקע. והוא כדי לחשוש לדעת הרמב"ם (הל' מקואות פ"ו ה"ד): "הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה או עריבה גדולה ונקבו נקב המטהרו וקבעו בארץ ... שיקבענו בארץ או יבנה , ואם הוליכו על גב הארץ ועל גב הסיד ומירח בטיט מן הצדדין הרי זה כשר".
ובכסף משנה (שם): "דלאכשורי מים שבחבית או עריבה של חרס הללו תרתי בעינן, חדא דנוקב נקב המטהרו דהיינו במוציא זית, ועוד צריך שיקבענו בארץ, דומיא דקסטלין, או שיהיה בו הוכחה שהוא דבר של בניין ולא דבר של כלי או שיורי כלי ... ובתר הכי קתני שאע"פ שלא קבעו בארץ, דהיינו קבורה בארץ כדרך הקסטלין, וגם לא בנאו בצרורות, אלא שהושיבו על הארץ ומירח מן הצדדין בטיט להדביק הכלי לארץ כשר".
וכ"ה בש"ך (סי' רא ס"ק כה): "כלומר תרתי בעינן, חדא שיהא ניקב נקב המטהרו, ועוד צריך שיקבע בארץ או שיהא בו הוכחה שהוא דבר של בנין ולא דבר של כלי".
ונתבאר בשו"ת צמח צדק (סי' קעו ח"ג סט"ז): "המתבאר מדברי הרמב"ם, דאע"פ שכבר ניקב הכלי נקב המטהרו ומושיבו על גבי הארץ, אינו כשר לטבול תוכו, אלא אם כן קבעו או בנו בארץ באופן שעל ידי זה יוצאת מתורת שיורי כלי לתורת בנין". וכן פירש בשו"ת צמח צדק (סי' שלו סל"ג-ד. וסי' קעב ס"א).
ואף שהובאו שם דעות דסגי בנקב המטהרו, חושש רבינו לדעת הרמב"ם המצריך גם שיקבע בארץ, כמבואר בשו"ת צמח צדק (סי' קעו ח"ג סט"ז-יז): "אך כל זה לשטת הרמב"ם, אבל להרא"ש אין צריך לכל זה, שהרי כתב שמותר ליקח גיגית של עץ ויושיבנה על הארץ כו'. מיהו בספר באר יעקב פירש דהיינו שיקבענה היטב ... והנה הר"ש והרא"ש ושאר פוסקים מפרשים התוספתא הנ"ל בענין אחר, ולדבריהם יכול להיות שאין זה הכרח כל כך, רק להושיבה על הארץ כדי שלא יהיה טבילה באויר או בזוחלין כו' או כדי שיהיו דומיא דמעיין שהוא בקרקע ... אבל אין צריך קביעות גמור בקרקע ... מקור החיוב שיהיה מחובר אין לו שרש בפר"ש והרא"ש כ"א בדברי הרמב"ם". וכן ביאר שם (סי' שלו סל"ג-ה).
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
תיקוני מקוואות לפי תקנת רבותינו תיקון המקוה של כ"ק אדמו"ר הזקן
מקור מפורש
בהלכה זו
הלכה ד
37 וביאר בשו"ת צמח צדק (סי' קעו ח"ג סי"ז): "היינו כענין מירוח שפירש הכסף משנה וב"י, וגם על ידי זה מתחברת התיבה לקרקע ממש".
והיינו מ"ש על דברי הרמב"ם (הל' מקוואות פ"ו ה"ד): "ואם הוליכו על גב הארץ ועל גב הסיד ומירח בטיט מן הצדדין הרי זה כשר", שעל זה ביאר בכסף משנה (שם): "וכל שמירח מן הצדדין בטיט חשיב כקבוע וכשר".
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
תיקוני מקוואות לפי תקנת רבותינו תיקון המקוה של כ"ק אדמו"ר הזקן
מקור מפורש
בהלכה זו
הלכה ד
39 מקור הלכה זו הוא בתוספתא (מקוואות פ"ד ה"ד): "פקקו בסיד ובבנין אינו פוסל את המקוה בסיד ובגפסיס פוסל את המקוה".
תוספתא זו הובאה ונתבארה בר"ש (מקוואות פ"ד מ"ה): "בסיד ובבנין, שהביא סיד וצרורות ופקק בהן הנקב לא חשיבה סתימה, אבל בסיד וגפסיס יחד חשיבא סתימה מעליא היא".
וכן נפסק בשו"ע (סי' רא ס"מ): "ואם עירב סיד וצרורות וסתם בהם הנקב, לא חשיב סתימה להחזירו לתורת כלי ... אבל אם עירב סיד וגפסיס וסתמו חשיב סתימה".
וכן נפסק בשוע"ר (או"ח סי' קנט ס"י): "סתם הנקב לגמרי שלא [י]פתחו עוד ... אם פקקו בסמרטוט אינו מועיל לעשות כלי לפי שהוא תיקון עראי ואינו עשוי להתקיים ... ובכלי חרס אין סתימה מועלת אלא בזפת או גפרית או סיד מעורב בגפסיס".
ועל פי פירוש זה כתב הרשב"א בתורת הבית (שער המים ש"ה סוף בית המים): "כי הסיד או גפסיס לבדן אין עושין סתימה מעליא, אבל סיד וגפסיס יחד עושין סתימה מעליא".
ולכן כתב כאן רבינו, שלא יסתום אלא בסיד לבד, שאז לא חשיב סתימה להחזירו לתורת כלי.
*
אמנם ברמב"ם (הל' מקוואות פ"ו ה"ד): "הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה או עריבה גדולה ונקבו נקב המטהרו וקבעו בארץ ועשאהו מקוה הרי זה כשר, וכן אם פקק את הנקב בסיד ובבנין אינו פוסל והמים הנקוין בתוכו מקוה כשר. סתמו בסיד או בגפסיס עדיין הוא פוסל את המקוה עד שיקבענו בארץ או יבנה".
וכתב על זה בשו"ת צמח צדק (סי' קעו ח"ג סי"ח): "אכן לפי פירוש הרמב"ם בהתוספתא הלז הדבר מבואר שהוא מפרש בסיד וגפסיס היינו בסיד או בגפסיס, כמ"ש להדיא סתמו בסיד או בגפסיס כו', ואם כן יש לתמוה על הב"י האיך סמך להקל נגד דעת הרמב"ם ... מיהו י"ל דאף את"ל דבכלי חרס הוי סיד סתימה מכל מקום בעץ אינו סתימה מפני שאינו מינו ... אך זה קשה לי על רבינו ז"ל מ"ש וכשיכנסו המים יתקשה הסיד ויסתום יפה את הנקב כו' ואעפ"כ אינה נעשית כלי ... וצריך לומר משום דלא דמי נסר זה לצנור דהתם שולי הצנור הוי גוף אחד עם חלל הצנור ע"כ העפר שנכבש במקום החטט יש לו מקום טוב על מה שיסמוך. אבל הכא הנסר שתחת הנקב הוא גוף בפ"ע ולכשתנטל התיבה אפשר לא ינטל הנסר עמה א"כ אז לא יתקיים הסיד. מיהו אם הנסר מחובר במסמרים לשולי התיבה אין שייך כל כך לומר כן דשמא ינטל עמה. אבל לפמש"ל שיותר נכון שהנסר הסותם את הנקב לא יהיה מחובר במסמרים כלל לשולי התיבה אז שפיר יש לומר דיכולים לסתום הנקב בסיד, דאף אם יתקשה לא דמי לעפר ונכבש כיון שאין לו על מה שיסמוך, היינו שבהנטל התיבה לא תתקיים סתימה. ומכל מקום טוב יותר לסתום הנקב רק בסמרטוטים".
וכעין זה כתב שם בסי' שלד וסי' שלו סל"ו ובחידושיו (קעו, א-ב). ומסיים בסי' שלד: "ומכל מקום כמדומה לי אם היו עושים בלי סיד הוי ודאי כשר וישר גם כן, וכמ"ש רבינו ז"ל יכולים לשים סיד כו', יכולים דוקא".
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
תיקוני מקוואות לפי תקנת רבותינו מקוה על גבי מקוה
מקור מפורש
בהלכה זו
הלכה יא
מעלת החיבור שמלמעלה למטה היא לא רק בכלים אלא גם במקוה על גבי מקוה עם נקב ברצפה שביניהם, שכן כתב הרמב"ם (הל' מקוואות פ"ו הי"א וי"ב), וכך נפסק בשו"ע (סעי' יז וי"ח):
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
תיקוני מקוואות לפי תקנת רבותינו רשימת הוראות בניית המקוה ברוסטוב
מקור מפורש
בהלכה זו
הלכה ו
128 במשנה (מקוואות פ"ד מ"ג): "החוטט בצינור לקבל צרורות, בשל עץ כל שהוא ובשל חרס רביעית".
ונתפרש ברמב"ם (הל' מקוואות פ"ו ה"ו): "החוטט בצינור מקום לקבל בו הצרורות המתגלגלין במים כדי שלא ירדו עם המים, אם היה הצינור של עץ וחפר בו כל שהוא פוסל, שהרי כל המים שיורדין באין מתוך כלי שנעשה לקבלה ... ואם היה צינור של חרס אינו פוסל עד שיהיה בחקק כדי לקבל רביעית".
וכן נפסק בשו"ע (סי' רא סל"ו): "צינור שאין לו ד' שפות אינו חשוב כלי וראוי להביא על ידו מים למקוה, ואם חקק בו גומא אחת קטנה קודם שקבעו, אם הוא של עץ אפילו אין הגומא מחזקת אלא כל שהוא נעשה כולה על ידה כלי, וכל המים שעוברין עליו חשובין שאובים, ואם הוא של חרס, אין החקיקה פוסלתו אלא אם כן היא מחזקת רביעית".
ולכן יש לבדוק תחלה הגג אם אין בו גומות המעכבות את המים, שאז נעשים המים שאובים על ידם ונפסלים.
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
