שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"ג (סי' תמח-תנב) סדר מכירת חמץ
מקור מפורש
בהלכה זו
הלכה א
1210 ראה לעיל (הערה 5), מה שכתב אחיו מהרי"ל בשם רבינו, בשארית יהודה או"ח סי' י (תחלת יסודו הוא על ספר שיטה מקובצת על בבא מציעא, ואמר כי לא לחנם הזכיר אותו בהקדמתו, אלא שרמז רמז שמשם הוציא דבריו).
והיינו מה שכתב רבינו לעיל: "אשר הרבה מספרים הראשונים ז"ל לא יצאו לאור הדפוס עדיין בימי האחרונים ז"ל הט"ז ומ"א והנמשכים אחריהם, עד עתה קרוב לדורותינו אלה, כנראה בעליל מספר שיטה מקובצת על כמה מסכתות וכיוצא בו. ולזאת ודאי אין לסמוך להקל למעשה על הקולות שנמצאו בדברי האחרונים ז"ל".
וביאר בשארית יהודה שם (וכן הוא בחידושי צמח צדק קמח, ג; ופס"ד צמח צדק לב, א), שהכוונה לתשובת הרי"ף, שנדפסה בשיטה מקובצת לבבא מציעא (עז, ב ד"ה ואמרו עוד). כי הספר שיטה מקובצת לבבא מציעא נדפס לראשונה באמשטרדם תפ"א, ואילו שלחן ערוך או"ח עם ט"ז ומ"א נדפס לראשונה בדיהרנפורט תנ"ב.
[אמנם תשובה זו הועתקה כבר בשו"ת בתמים דעים להראב"ד סי' רכא, בכותרת: "מתשובות הרב אלפסי ז"ל המועתקות מלשון ערבי על ידי החכם כה"ר אברהם הלוי אבקרט נר"ו". והרי הספר תמים דעים נדפס לראשונה כחלק מספר תמת ישרים, בויניציאה שפ"ב; אלא שעדיין לא היתה תשובה זו מפורסמת אז די צרכה, עד להדפסתה בשיטה מקובצת לבבא מציעא. ואחר כך הועתקה בסוף הרי"ף למסכת בבא מציעא, (הוצאת וילנא ואילך) פט, א].
*
בתשובת הרי"ף הנ"ל מפרש בגמרא הנ"ל (ב"מ עז, ב): "כשהיה המוכר בעת שקבל הדמים עייל ונפיק אזוזי ודוחק לקבל השאר, זה יורה שלא גמר להקנותו לו בעת שקיבל אותו המקצת, כדי שישלים עליו השאר ואז יגמר המקח, וכשלא השלים היה אותו המקצת שקבל מהדמים אצל המוכר מדין מלוה ... והואיל ונסתלק הכסף, להיותו מלוה , הוצרכנו אל השטר , שיהיה תמורת הכסף הניתן לגמור המקח, והוא אמרם מלמדים אותם שלא יחזורו כיצד אני כותב לו אני פלוני וכו'".
ופירוש הדברים הוא, שבשלמא אם הי' מוכר השדה מפני רעתה ולא עייל ונפיק אזוזי, הרי מסתפק בסכום המעות שקיבל ונחשב זה ל קנין מעות , כי מעות אלו אפשר להחשיב אותם כאילו הן דמי כל השדה . משא"כ בעייל ונפיק אזוזי, הרי אינו רוצה למכור את השדה אלא בעבור המחיר המלא של השדה, ואם אינו מקבל אלא חלק מהמעות, אין כאן קנין מעות , שפירושו – קבלת כל דמי השדה , משא"כ אם מקבל רק חלק מהמעות אין זה נקרא קנין מעות . ואעפ"י שזוקף עליו את מותר המעות במלוה, הרי אי אפשר לקנות במלוה. ומה שאמר רשב"ג שזוקף עליו המעות במלוה מועיל, היינו דוקא כשהי' כאן קנין אחר ( קנין שטר ), משא"כ המעות עצמם אינם יכולים להיות קנין מעות [וראה "מכירת חמץ בערב קבלן" ע' קט, שיש מפרשים כן גם בדעת התוס' (ב"מ עז, ב ד"ה עייל): "כמו בשטר, דאמר לעיל אני פלוני מכרתי' כו'"].
ועל פי זה מסיק רבינו, שכיון שבמכירת חמץ (מטלטלין) אין השטר מועיל, וגם אין כאן משיכה, רק קנין מעות בלבד , לכן אין קנין המעות מועיל עד שיקבל את כל מעות החמץ , דהיינו דמי הקדימה יחד עם שטר ערבות של הערב קבלן .
ויתירה מזו הביא בשארית יהודה (שם), מפירוש רבינו חננאל (ב"מ שם. הובא ברא"ש ב"מ פ"ו סי' ז, ובטור חו"מ סי' קצ סט"ו): "אי מזבין לאישתלומי למחר וליומא אוחרא בלא נחיצותא, מעידנא דאחזיק קנה, וזוזי מקבל להו לבתר הכי דנעשה עליו כמלוה". והיינו שאפילו בלא עייל ונפיק אזוזי, אם מקבל רק חלק מהמעות אין זה נקרא קנין מעות , ואינו מועיל אלא אם הי' כאן קנין אחר (דהיינו שעשה קנין חזקה – מלבד המעות שנתן).
ועוד מוסיף ומבאר בשארית יהודה (שם): "ועוד אנהרינהו רבינו הגאון ז"ל לעיינין, שזה הפירוש דר"ח מדוייק ומדוקדק מאד בדעת הרמב"ם, מסידור לשונו בפרקיו בהל' מכירה, וכידוע שהרמב"ם ז"ל היה מדקדק גדול מאד בלשונו ובסידורו. והרי ברפ"א מהל' מכירה ביאר תחלת כל הקנינים באיזה דבר נקנה הקרקע, וכתב בכסף כיצד כו' ונתן הדמים כו', וסתמו כמשמעו דהיינו כל הדמים, מדלא פירש דאפילו מקצת דמים מהני".
ומה שכתב הרמב"ם שם (הל' מכירה פ"ח ה"א): "המוכר שדה לחבירו באלף זוז, ונתן לו מקצת הדמים, והיה יוצא ונכנס ותובע שאר הדמים, אפילו לא נשאר לו אלא זוז אחד לא קנה הלוקח את כולה, אע"פ שכתב השטר או החזיק ", הרי פירש דמיירי "שכתב השטר או החזיק", והיינו שלא הי' כאן קנין מעות אלא קנין שטר או חזקה .
ואף שכתב הלשון " אעפ"י שכתב השטר או החזיק", שלכאורה יש לפרש הכוונה דמהני בין אם הי' כאן קנין שטר או חזקה, ובין אם לא הי' כאן אלא קנין מעות. מבאר על זה בשארית יהודה (שם) "דאם לא כן [אם היתה כוונת הרמב"ם דמהני אף בלא קנין שטר או חזקה] הוה ליה למימר ואפילו אם כתב כו' ... דהכי נמי לענין מטלטלין כתב [שם ה"ד: וכן הדין במוכר מטלטלין] אעפ"י שמשך וכו', ובמשך דוקא מיירי, דאם לא כן [אם לא היה קנין משיכה, רק קנין מעות] פשיטא דלא קני אלא לענין מי שפרע, ובפרק זה לא מיירי מדין מי שפרע אלא מדין קנין גמור ... אלא ודאי דסבירא ליה כמו שכתב הרי"ף בתשובה שבשיטה מקובצת הנ"ל, דאינו קונה אלא בשטר ... מכל הלין מוכח, שעל כל פנים בענין זקף עליו במלוה, הר"ח והרי"ף והרמב"ם שוין בדבר, שאין הקנין נגמר בכסף בלבד אלא בשטר".
והיינו שאף שכבר נתבאר, שלענין לא עייל ונפיק אזוזי יש חילוק בין שיטת הר"ח לשיטת הרי"ף. מכל מקום "על כל פנים בענין זקף עליו במלוה שוין בדבר, שאין הקנין נגמר בכסף בלבד" (ראה מכירת חמץ בערב קבלן ע' צא-ז. ובביאור המשך דברי הרמב"ם – שם ע' צט-קו).
וככל הדברים האלה הוא גם בשו"ע, שהעתיק מלשון הרמב"ם (חו"מ סי' קצ ס"י): "המוכר שדה לחבירו באלף זוז, ונתן לו מקצת הדמים, והיה יוצא ונכנס ותובע שאר הדמים, אפילו לא נשאר לו אלא זוז אחד, לא קנה הלוקח את כלו, אף על פי שקנה השטר או החזיק ... ואם לא היה יוצא ונכנס ותובע, קנה הלוקח את כולה, ואין אחד מהם יכול לחזור בו, ושאר הדמים עליו כשאר החובות". ועל זה ("שקנה השטר או החזיק") כתב הרמ"א (שם): "וכן אם זקף עליו הנשאר במלוה, אף על פי שיוצא ונכנס אחר הדמים, קנה".
*
כל האמור לעיל הוא כאן במכירת החמץ, שנמכר בקנין כסף מישראל לנכרי, ולכן צריך לשלם את כל מעות החמץ – על ידי שטר ההתחייבות של הערב-קבלן. אמנם לקמן (הערה 43) יתבאר, שגם במכירת החדרים שהחמץ מונח בהם, שצריך בזה שטר קנין עם הכסף, גם בזה הצריך רבינו שיהי' דוקא בערב קבלן. ומהו הטעם לזה?
וגם במכירת הבהמה המבכרת דלקמן, הצריך רבינו קנין משיכה וגם קנין כסף בערב קבלן: "ויקבל מהנכרי אחד זהב אוף גא"ב שקורין זדאטיק ... ועל המותר יקבל ממנו חתימת יד ... ערב קבלן ... ובזה יוצא לכל הדעות בדין קנין כסף המוזכר בפוסקים ... ולצאת לכל הדעות בקנין משיכה, יקבל מהנכרי ... ימשוך וינהיג הנכרי את הפרה בידו ויוליכנה בידו לתוך הרפת".
ויתירה מזו נתבאר לקמן (בהוספות, הערה 159), שגם במכירת החמץ לרב, על ידי קנין סודר, נהגו רבותינו (אדמו"ר ה"צמח צדק" ואילך) למכור דוקא בערב קבלן, אף ששם עיקר הקנין הוא קנין סודר (כדלקמן שם).
ומהו אם כן הטעם שגם בזה ובזה הצריכו ערב-קבלן? ויש לומר בזה:
א) לקמן (בהוספות, הערה 159) הובא מתשובת הגאון רבי שניאור זלמן יעשילסאן אבד"ק סוראז, שיש תועלת נוספת במכירה על ידי ערב-קבלן: "שלא יהי' דומה למתנה על מנת להחזיר, שלדעת אדמו"ר יש בו איסור בל יראה וב"י. ולפי הטעם המובא שם נלע"ד דאין חילוק בין יהודי המוכר לעכו"ם ובין ישראל המוכר לישראל חבירו, מאחר שהחמץ חוזר לו בעין".
והיינו שאם תהי' המכירה בזקיפה במלוה (אף אם הקנין אינו קנין מעות), ואחר כך יחזור החמץ בעין אל הישראל, יהי' דומה למתנה על מנת להחזיר.
ב) תועלת נוספת מהמכירה בערב-קבלן נתבארה בשו"ת צמח צדק (סי' מח): "מה שהקשה בענין מכירת חמץ שאיש אחד יהודי קונה כל החמץ מכל העיר, והוא מוכר הכל לאינו יהודי והאינו יהודי ... עני ואין לו אפילו פרוטה אחת ... יש לומר ועיקר, דאחר שאאזמו"ר הגאון זצ"ל הצריך להיות עוד יהודי ערב קבלן עבור האינו יהודי הקונה, ועל ידי זה היהודי המוכר בטוח במעותיו, אם כן אף שהאינו יהודי הקונה הוא עני אין זה הערמה".
וכעין זה כתב בשארית יהודה (או"ח סי' ח): "אפילו אם ידוע ההיזק והחסרון וכי יתבע את הנכרי, הלא דל הוא ואין ידו משגת, ואדעתא דהכי מכר לדל ואביון דסבר וקיבל ... לפמ"ש אחמו"ר זצ"ל דצריך להיות ערב קבלן דוקא עבור הנכרי, אם כן ליכא שום הערמה".
והקשה על זה הר"א פוקסברונר (קובץ יגדיל תורה נ.י. חכ"א ע' תקנ): "מה מועיל ערב קבלן בזה, מי יימר שהערב – אם אינו גביר גדול – יוכל לסלק כל החוב במשך "ב' ימים אחר הפסח" (נוסח השטר). ובפרט כפי שנוהגים היום שקהלה גדולה של אלפים יהודים מוכרים חמצם על ידי ערב קבלן אחד, אשר אי אפשר לסתם ערב לסלק חוב גדול כזה כלל, כל שכן בב' ימים" (ראה גם שו"ת שאילת שלום סי' רסו, ושו"ת ברכת כהן סי' ה).
ולכאורה כוונת הצמח צדק בזה, דאף אם גם הערב קבלן הוא עני, ואין הישראל סומך בדעתו שהערב קבלן יוציא מעות מכיסו לשלם עבור החמץ, הרי מכל מקום הוא סומך דעתו שיקבל את המעות (או החמץ עצמו תמורת המעות) מהערב קבלן, לאחר שהלה יגבה אותו מהנכרי. וכאן לא איכפת לנו כל כך ענין ההערמה שבזה, כי החסרון של הערמה הוא, שעל ידי זה נראה שמעולם לא מכר את החמץ להנכרי, שהרי מתחלה היתה כוונת שניהם שלאחר הפסח יחזיר הנכרי את החמץ להישראל, ואם כן הוי כשאלה , ולא כמכירה. וזה אינו שייך בערב קבלן, כי אז אין הנכרי מחזיר את החמץ לבעליו, אלא מוסרו להערב קבלן, והבעלים גובים אותו מהערב קבלן בחובו (ראה גם "כבוד מלכים" ע' קא).
ג) לקמן (הערה 27) הובא משו"ת צמח צדק (סי' מה אות ה), תועלת נוספת במכירה על ידי ערב קבלן: "ואפשר דבהא אתי שפיר בדיעבד, אם אין הקאנטראקט נכתב כנימוס ממש על לשון רוסיא כי אם בלה"ק, אף שאפשר שמחמת זה לא יוכל המוכר לגבות האחריות מהקונה, אלא דמכל מקום עכ"פ יוכל לגבות מהערב קבלן הנ"ל. ותקנה גדולה התקין רבינו ז"ל ברוב חכמתו בענין שיהיה ערב קבלן דוקא על דרך הנ"ל".
ד) עוד נתבאר בשו"ת צמח צדק (סי' מה אות א-ב): "הנה ע"ד שלא מסר להאינו יהודי המפתחות מהחמץ. הנה ... בנידון זה שקיבל ממנו ערב קבלן, וכתב לו בפירוש כנוסח השטר מכירה הנ"ל, הרי ביאר שאין לו עליו שום טענות ומענות ופתחון פה בעולם".
ובשו"ת צמח צדק שער המילואים ח"ה (סי' י): "אם התנהג מעל' כמ"ש בנוסח שטר מכירה של אדמו"ר ז"ל לקבל ערב קבלן עבור הנכרי עבור כל החמץ ... נראה לענ"ד שיש להתיר החמץ בדיעבד אפילו בשתייה ואכילה לישראל, אף שלכתחלה לא שפיר למיעבד הכי, כי צריך דוקא מסירת המפתח, מכל מקום דיעבד נראה שיש לצדד להתיר, מצד שהי' ערב קבלן".
ה) עוד נתבאר בחידושי צמח צדק (קמח, ג): "והנה הרמב"ם פ"ח מהל' מכירה השמיט דברי רשב"ג, ואפשר סבירא ליה דלית הלכתא כרשב"ג, וכמ"ש הלחם משנה שם בשם תשובות הריב"ש בכה"ג. ולכן גם בשו"ע סי' ק"צ ס"י השמיט הרב"י דברי רשב"ג ... ועל פי זה יש לתרץ מ"ש אאזמו"ר הגאון ז"ל בהל' מכירת חמץ שבסוף הל' פסח, וז"ל וחדשים מקרוב באו לתקן לכתוב והמותר זקפתי עליו במלוה כו', וגם זה אינו מועיל לפי דעת גדולי הראשונים ז"ל. שיש לומר דכוונתו לדברי הרמב"ם ושו"ע הנ"ל ... מיהו דעת כל הראשונים דקיי"ל כרשב"ג דמהני כשכתב והריני נושה בו כו'".
ועד"ז כתב בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סי' כד ס"ק נח): "ונראה כוונתו דהרמב״ם לא הביא בפ״ח מהל׳ מכירה דין דזקיפת מלוה. וצריך לומר דסבירא ליה דרשב״ג פליג בזה בב״מ שם עם ת׳׳ק, והלכה כת״ק, וכמש״ש הלח״מ לענין ערבוני יקון ... וכן נראה דעת השו״ע שלא הביא בסי׳ ק״צ דין זה, רק הרמ״א כתבו עיי״ש. ולפלא על האחרונים שלא הרגישו שיש מחלוקת בזה".
ובשו"ת שארית יהודה (סי' י): "מה שהשמיט הרמב"ם אידך ברייתא דרשב"ג מלמדין אותו כו' והריני נושה בו כו' ... דסבירא ליה כמ"ש הרי"ף בתשובה שבשיטה מקובצת הנ"ל דאינו קונה אלא בשטר, ואין שום חידוש דין בברייתא זו דרשב"ג מלמדין אותו כו', אלא עצה טובה קמ"ל, והרמב"ם לא נחית לאשמועינן עצות מרחוק, אלא מאי דנפקא מינה לענין דינא" (וראה מכירת חמץ בערב קבלן ע' פו ואילך).
ו) טעמים נוספים להעדפת המכירה בערב קבלן, ראה עני בן פחמא (סי' כב ד"ה והנה בהא). ומה שציין באוצר מנהגי חב"ד (ניסן ע' עה).
על פי כל זה נראה, שעיקר הטעם שרבינו הצריך ערב-קבלן הוא כיון שכל הקנין הוא קנין מעות, שפירושו – תשלום כל המעות. אבל גם בלאו הכי יש טעמים נוספים להצריך את המכירה בערב קבלן דוקא.
ומסתבר שכל זה נתבאר "בקונטרס מיוחד על כל פרטי המבוארים בנוסח זה", שלא הגיע לידינו (כדלקמן בסקירה על סדר מכירת חמץ פרק א).
*
ב"שדי חמד" (מערכת חמץ ומצה סי' ט' סעיף י, ומערכת בכור בהמה, סי' ג' סעיף א) מלקט את דברי הדנים בזה, וכותב אשר: "הנהגתי פה מזה כמה שנים, אחר שראיתי דברי הגאון מוהרש"ז, לעשות כדבריו לקבל על המותר ערב קבלן ישראל".
אמנם במערכת חמץ ומצה (ד"ה אפריון מעיר על כך) כתב: "ועם שיש לפקפק במה שכתב הגאון צמח צדק, על פי מה שכתב הרי"ף דבדעייל ונפיק אזוזי לא קנה וכו', והמעיין בספרי שם יראה שנזהרתי מזה וכתבתי לדבר פשוט שבמכירות הללו לא חשבינן להישראל עייל ונפיק אזוזי, ואין כונתו אלא להנצל מאיסור ולא יתן עיניו בממון".
וכן שם (ד"ה ובמכירות) ובמערכת בכור בהמה (ס"ק יז): "ובמכירות הללו שאין הישראל עייל ונפיק הזוזי, דכל עצמו לא בא אלא להנצל מידי איסור, ראוי לומר דאפילו אי לא זקף השאר במלוה מהני, כל שכן דאיכא תרתי זקף השאר במלוה ולא עייל ונפיק אזוזי דמהני".
וכן הביא הערה זו (מערכת חמץ ומצה סי' ט ס"י ד"ה שש) בשם שו"ת שאילת שלום (סי' רסו): "במכירת חמץ דמכר מפני איסורו יש לדונו כמוכר שדהו מפני רעתו, דאף בעייל ונפק אזוזי ולא זקף מותר המעות במלוה קנה שפיר".
וכן כתב בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סי' כד ס"ק נח): "דהא קיי״ל בב״מ שם דבמוכר שדה מפני רעתה קנה אף אי עייל ונפיק אזוזי, ובנידון דידן הוי כמוכר מפני רעתה. כי אם לא ימכרו בשעה זו יאסר החמץ בהנאה ויצטרך לבערו".
והנה לשיטת רבינו חננאל וסיעתו, כבר נתבאר לעיל שאין הפרש בין עייל ונפיק אזוזי או לאו, כי אף בלא עייל ונפיק אזוזי אין קנין מעות מועיל אלא כשקיבל את כל דמי החמץ , או שהי' קנין אחר המועיל. ואם כן לא יועיל כלום מה שכתב "שמותר הדמים זקף עליו במלוה".
אמנם לשיטת הרי"ף וסיעתו נתבאר לעיל, שדוקא בעייל ונפיק אזוזי אין קנין המעות מועיל בזקף עליו במלוה, משא"כ בלא עייל ונפיק אזוזי מועיל קנין המעות אף בזקף עליו מותר הדמים במלוה. ועל זה מקשה בשדי חמד, שכאן במכירת חמץ אין כוונתו אלא להנצל מאיסור, ומדוע נחשב זה כעייל ונפיק אזוזי. ולכאורה היא קושי' אלימתא!
מלבד האמור לעיל לא מצאנו שידונו בזה בספרים, וגם בתשובות שארית יהודה וצמח צדק הנ"ל כותבים בפשיטות שיש לזה דין "עייל ונפיק אזוזי" ואינם מבארים הטעם בזה.
וראה מה שכתבתי בזה בקובץ יגדיל תורה (חוברת כא סי' צו, הערת המערכת 31), אשר אמת נכון הדבר שבשעה שמוכר החמץ אינו זקוק עתה למעות, והרי מפורש בשטר המכירה שאינו צריך לשלם עד אחר חג הפסח; אמנם מיד אחר הפסח רוצה שישלם לו מיד, או שישלם לו את המעות או שימכור לו בחזרה את החמץ.
והגע לעצמך, אם מיד בתחלת הפסח הי' הנכרי לוקח את כל החמץ ואוכלו או מוכרו, ואחר חג הפסח הי' הנכרי אומר לישראל שאין לו עתה מעות ובמשך הזמן ישלם לו עבור החמץ שקנה, האם לא ידאג על זה המוכר?! וכיון שכך, הנה לפי דעת הרי"ף הנ"ל תיבטל על ידי זה המכירה, ומלכתחלה אינה חלה עד אשר יקבל היהודי את מעותיו.
ואף שכתב הרא"ש (ב"מ פ"ו סי' ז) בשם הר"ח דאם קבע זמן הפירעון למחר וליומא אוחרא קני מיד, אפילו בעייל ונפיק אזוזי; הרי מיד אחרי זה הביא הרא"ש שם את דברי הראב"ד ד"אפי' קבע לו זמן הפרעון, וכשהגיע זמן דחקו לפרוע מעותיו וזה דחהו, גם זה נקרא עייל ונפיק אזוזי".
וגם הר"ח מודה בזה, ולא פליגי ביניהם הראב"ד והר"ח, אלא הר"ח מיירי כשהמוכר אינו דחוק למעות – כדמחלק אחרי זה הרא"ש שם. ומפורש הוא יותר בנמוקי יוסף שם: "הראב"ד ז"ל, דלאו דוקא מיד אלא אפילו הרויח לו זמן שיפרע לו ביום פלוני ... ומיהו נראה ... לא יחד לו ... בלא נחיצותא ... וכ"כ הר"ח ז"ל", הרי מפורש דבנידון הראב"ד גם הר"ח יודה. ויותר מפורש הוא בר"ן פ"ק דקידושין י, א (בסוגיא דמקום שכותבין שטר כו, א): "וכתב ר"ח ז"ל דעייל ונפיק אזוזי ... וכדברי הראב"ד לקמיה".
וכן נפסק בטוש"ע (חו"מ סי' ק"צ סט"ו): "ואפילו אם קבע זמן לפרעון, וכשהגיע הזמן דחקו לפרוע לו מעותיו וזה דחהו, והדיין רואה שהוא דחוק למעות ועייל ונפיק אזוזי לא קנה".
הרי מכל שכן בנידון דידן, שפירש לכתחלה שלאחר הפסח יתבע הישראל את המעות, והנכרי דוחהו ממעות ומחזיר לו החמץ, הרי ודאי אין לך עייל ונפיק אזוזי גדול מזה (ראה שער הכולל ס"ק ג).
[ואף שלענין מסירת המפתחות נתבאר בשו"ת הצמח צדק (סי' מה אות ב): "והנה מכירת חמץ קודם הפסח ודאי אין לך מוכר מטלטלין מפני רעתן גדול מזה". הנה שם אינם שייכים כל הטעמים האמורים לעיל, ולכן מדמינן ליה שם למוכר מפני רעתן].
ועוד כתב בזה בס' "מכירת חמץ בערב קבלן" (עמ' קכח), אשר כיון שהקונה הוא נכרי, ובפרט אם הוא עני שאין בידו לשלם בעד הכל, לא סמכה דעת הישראל כלל שיקבל מעותיו אי פעם, וכיון שאינו בטוח במעותיו גרע מעייל ונפיק אזוזי. ואשר אפשר שזוהי הכוונה בפסקי דינים צמח צדק (לב, א): "דבעייל ונפיק אזוזי לא מהני זקפן במלוה ... אלא אם כן בנתן לו מקצת מעות והעמיד לו על השאר ערב קבלן, שאז אין המקצת מעות דמי למלוה אלא קונות קנין גמור, שהרי אינו דוחק לקבל שאר המעות מהאינו יהודי". היינו שבלא ערב קבלן הוא עייל ונפיק אזוזי, שדוחק לקבל שאר המעות מהנכרי – אחר הפסח (ראה גם "כבוד מלכים" ע' ק).
העתקת הציטוט
העתקת הקישור
פתיחה בהקשר
